שביתה איטלקית
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אמרה שאני עושה שביתה איטלקית. לא לכאן ולא לשם. לא נעזרת ולא מפסיקה לבוא. אומרת, אבל לא דברים משמעותיים. שותקת, אבל לא עד הסוף. בכלל, אולי בכלל, אני עושה שביתה איטלקית לעולם. מפחדת לחיות, מפחדת למות. אז אני יודעת, אודי, שקשה לענות לי. שהנוכחות-לא נוכחות שלי משאירה אותך ללא מעש. אני פשוט מפחדת מדי לא לבקש. מפחדת מדי כן לבקש. ומה שנשאר לי שם זה מקום כזה צר של אוויר: || אז קשה לי גם לקרוא ולהגיב לאחרים . ויש בה איזה צדק, בשביתה הזו, איזה דיוק, שקשה לי להרפות ממנה. מעל לכוחותיי. ברווח הצר הזה, אם תוכל להיכנס, איכשהו, אולי אצליח לשמוע. (כתבתי תוכל, התכוונתי אליך, אבל אולי אליה, ויודעת שאני זו שבעיקר צריכה, אבל לא יכולה, אני בשביתה, לא מרשים לי להפסיק אותה). אז שביתה איטלקית, אודי, אני כותבת כאן מפעם לפעם, סתם, סתם, סתם. גילת.
היי גילת, מה דורש ועד העובדים? נעמה.
הי גילת, לאחרונה את באמת עושה צעד לפנים וצעד לאחור. אומרת ומבטלת. 'שביתה איטלקית' נשמעת מטפורה מתאימה. ובהמשך לנעמה - על מה את מוחה בדיוק? אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
