'הפוזיציה הדפרסיבית'

נראה לי שהשגתי אותה אודי. אני מסוגלת אחרי סערה ופגיעה והתערערות, להתאזן חזרה ולהשתקם, לתקן משהו בתוכי וגם עם ה'אובייקטים' בחוץ. זה קורה. גם עובדה שכמעט כבר לא עסוקה בהרס עצמי התנהגותי מתי שרע לי. אני שוהה עם הכאב, בוכה אותו. סובלת אותו בשקט וזה עובר. נראה לי כן השגתי 'עמדה דפרסיבית'. התגובות שלי לתסכול לעומת זאת עדיין קשות- עדיין זורק אותי למקום ש'העולם זה לא בשבילי' / 'אין לי מזל' .. הכל נהיה כוללני כזה. אבל אחרי כמה זמן זה נרגע ומחזירה דברים לפרופורציה שביאוס ואכזבות ותסכולים זה אומנם מאוד מבאס ומאכזב ומתסכל אבל העולם לא חרב מזה, לא קרה שום דבר איום ונורא והמידה של טוב יכולה להמשיך להתקיים בחיי גם לצד כל מה שלא הולך לי כמו שהייתי מקווה. בסופו של דבר אני כן איכשהו מושכת את עצמי להגיע למקום הזה של לא להתערער מדי, שלא יהיה כמו שקרה לי בטיפול, הזוועה הזאת של ההתערערות הנוראית- במציאות כיום אני מצליחה יותר להשתקם מניסינות שליליים פה ושם ורק זכרון הטיפול עצמו נותר כזה תקוע במקום כי לא היה המשך ותיקון כי הרגשתי מושפלת ופגועה מדי ומזועזעת מדי אז, אבל במציאות עכשיו נראה לי יותר מתאוששת מהם מהתגובה הקשה לתסכולים מתאזנת חזרה... אחרי הכל מי לא עובד אכזבות בחיים... כולם. כולם. אני צריכה להפסיק להגיב לזה כ"כ קשה. העיקר שמנסים דברים. ההצלחה היא בונוס, לא העיקר. אני באמת מנסה להביא את עצמי למקום הזה.