<>

לבד. לבד בתוך אחרים, לבד בתוך עצמי, לבד לבד לבד. וחסום וחנוק ומזויף. ואין אמת שלמה. ויש רגעים קטנים מזויפים, שנראים להרף עין כמו אמת, אבל הם לא. הם רק תעתועי ראיה. חשוכים, קטנים, נכלוליים, מזויפים. ויש את העצב הגדול, שגם הוא לא אמת שלמה, אבל גם לא שקר שלם, והוא גדול מאד. והשקר נובע מהאמת, והאמת מהשקר, ושניהם מעורבבים ומרובבים זה בזה. אבל כל מה שהוא לא אמת שלמה הוא שקר, אז הכל שקר... אבל גם זאת לא אמת. והכול כל כך קטן, וזעיר, ומצומצם, ומאוב, וביבי, ומעורפל, ומפורר, וריק, ומיותר. ונשימות. נשימות של כאב ומאמץ וניסיון להגיע לאוויר, אולי. מתישהו, היכנשהו, אבל ייתכן מאד שהן לא היו נכונות מההתחלה. (ויש סיכוי גדול שהן באמת לא) ואז אין טעם. והכול לשווא. ובלבול. ופיזור. ופחד. וייאוש. ושנאה. ותהייה. וחשש. ומי אני בכלל ומה אני ולמה ועד מתי כל זה. ושיסתיים כבר, כי אני רוצה ללכת מפה.

עפרה, נזכרתי איך התחברתי להיא שהייתה פה פעם, קראה לעצמה "כלום" וכתבה שאין לה את החיבורים של הלגו, אחר כך נזכרתי שזו אותה את.. איך רציתי לדבר איתך על משחק בקוביות, כי הרגשתי שגם אני, ושקוביות לא תמיד יודעות גם לרצות לשחק, אבל איכשהו, כנראה, רוצות, כי הנה, עובדה שהן מופיעות איכשהו, ומנסות... ושוב, אני גם קובייה לידך, ולא יכולה להגיד הרבה חוץ מזה שאני חושבת שהניסיון לדייק את המקום הזה, יש בו איזו התחלה של לבטא משהו מאד אמיתי, אם מדברים על אמת ושקר, ולגבי הנשימות, גם בן נשמעות לי כמו התחלה של משהו, כמו מגע בנקודה הפנימית, ההיא המוסתרת, כמעט חנוקה, שרוצה לנשום. איתך גילת