ביום ובלילה

ביום יש חיוך ,צחוק פלרטוט. יש לי עיניים שובבות. אפילו פה גדול לפעמים ברגע של תעוזה. אפילו טיפה קסם אישי לפעמים. וחושבים. חושבים שאני נורמלית. חושבים שאני מקסימה. בלילה אני הולכת לישון, לשכב. מתי שאני לבד עם עצמי בעולם דומם, לא תמיד אבל לפעמים, יש כאב כזה והכל מדמם ובוכה כי אני יודעת שאני כמו חנות סגורה שמסתכלים בחלון ראווה וחושבים שיש בתוכה דברים נחמדים כי ככה זה נראה לשנייה מבחוץ. אבל הדלת נעולה לא נפתחת. כי בתוך החנות הזאת מעבר לחלון ראווה יש גרם מדרגות שמוביל ללמטה ושם יש ריח של כאב ושום דבר לא יפה. בטיפול אפילו היו גוויות של תינוקות מזפת וצרחות באויר. בחנות הזאת אין שם חיבוקים ואין שם מישהו שאכפת לו. אבל החלון ראווה מחייך. שמתי שם פרחים לקישוט. צבעוני כזה. חמוד.

מימה ככ רוצה להיות איתך לשבת איתך לחבק אם יתאים לך ..בכל פעם מסתכנת לקרוא אותך האם שוב תיכתבי על הטיפול ההוא שעבר , האם תאפשרי לי לשבת איתך . מאמינה שבחנות הזו יש הרבה יותר ממה שאת מוכנה להודות בפני עצמך. אם רק תרפי מהנושא הזה ותתני לנו להכיר מעבר לאובססיה של הטיפול הזה ...מנסה שוב , מושיטה לך יד את לא לבד.

להתייחס לצורה ולא לתוכן... כן אני מטיילת אתכם במבוכי המרתפים שלמטה.. אז? חשבת למה אני עושה את זה? אולי כדי לא להיות לגמרי לבד עם זה ברגע שאני שם? מעניינת שהתגובה של אביב מבטאת את הרגש האנושי שמתייחס, זה במתעורר בקרבו רצון לנחם ולשכך.. אבל אצל פסיכולוג יש מן 'שיקוף טכני' שכלתני על הדברים.. למה אתם כאלה? אאאאאאאאאאאאאההה