.

שוב סוף השבוע וברור שלמרות שיזמנו גם אותי למנהל המחלקה השורה התחתונה תהיה נשארת. ככל שהזמן עובר הניתוק, גם אם נעשה ממקום של הגנה, הולך וגדל. גם המחשבה על מסגרת המשך שאין כל כך בנמצא משאירה אותי כאן. מי שטיפלו בי לפני והמליצו על האשפוז מסרבים להמשיך ולטפל בי. אחרי שהסתיימה ארוחת הצהרים במחלקה באה אלי העובדת הסוציאלית ולקחה אותי אל חדר האוכל הריק. על שולחן עמדה צלחת והיא ביקשה שאשב ואנסה לאכול. אסור לך לעשות את זה הגוף לא שלך הוא של אלוהים. ישבנו אל השולחן,.היא אשה יקרה מוסלמית אדוקה שצמה פעמיים בשבוע ומאוד משתדלת ואני מביטה בצלחת ולא מצליחה. אני אשאיר אותך לבד היא הולכת ואני מביטה בצלחת וסכר הדמעות נפרץ. שעה ישבתי בוכה ולא יכולתי. היא חזרה וקילפה אשכולית אדומה אכלתי פלח. אני רוצה לקחת אותך אלי הביתה היא אומרת לי. ברור לי שהכוונה אינה ממשית אלא רק כדי להמחיש שהיא דואגת. אולי זה סוף הסיפור על אחת דכאונית אובדנית שעברה לגור בכפר במשולש.