שיתוף קצת אחר

היה אחד כבר זמן מה שניסה להתקרב אליי. הדפתי אותו כלפי חוץ אבל כלפי פנים הוא עורר בי משהו. איזו כמיהה לחיבור. הרגשתי שהוא מנסה לפתות אותי לקרבה, אהב להתבונן וללמוד אותי כדי לנסות לפצח את הדרך להגיע אליי. והוא אפילו קצת הצליח למרות שניסיתי לא להראות את זה. אבל התווכחנו הרבה והיו דברים שלא הסכמנו לגביהם. הוא ניסה להגיד לי איך נכון ומה לא נכון לחיות ודברים שהוא לא מוצא לנכון בהתנהלות שלי. הוא אמר שאי אפשר לדבר איתי כי אני עקשנית ולא מקשיבה. מה הוא רוצה? מה הוא מטפל שלי שהוא מנסה לשנות אותי ככה? זה העיק. אבל חיבבתי אותו. ואיזה פעם שהתחלתי קצת להתרגל מדי לנוכחות שלו יצא שבאתי אליו אני ולא להיפך כמו בדכ. ודיברתי איתו ושיתפתי בהתמודדויות קטנות מעולמי. פתאום הוא אמר שזה לא אכפת לו מה שאני מספרת ומשתפת. שאני יעשה מה שבא לי ושהוא מאחל לי כל טוב. הוא בעצם ניתק בינינו במילותיו. פרשתי משם בזריזות והלכתי לשכב במיטה שלי. חשבתי שאולי קרה הנורא מכל ומבחינתו נהייתי נטל עליו כנראה. שהוא רצה להעיף אותי ממנו כי לא ראה טעם בשהות משעממת וחסרת פואנטה עימי. הרגשתי חום מהיר מתפשט בכל העור שלי ובפנים, זאת הייתה נגיעה בפצע הנפשי שלי-דחייה. בכיתי. במוחי דמיינתי הדהוד של מסר 'לא אכפת לי ממך. אל תבזבזי לי את הזמן עם העניינים שלך. עזבי אותי לנפשי. לא מתאים לי עלוקה משעממת עכשיו שחיה עקום ומבזבזת לי את הזמן לחינם'. זה מה שהרגשתי שהיה המסר. פצע של דחייה. בכיתי והבטחתי לעצמי לעולם לא להאמין שוב שאפשר לרצות אותי באמת. אותי כמי שאני. והבטחתי לעצמי שלא אהיה תמימה וטיפשה שוב לעולם.

כל אחד מרגיש מאד פגוע כאשר יש אדם שפוגע בו ולא רוצה את חברתו, לא משנה מה המעמד של האדם, כמה הוא חברותי, כמה בעיות שיש לו, כאשר יש מישהו, ואפילו לא מאד חשוב, הדחיה פוגעת. מבינה אותך אבל זה יעבור, שימי עליו פס