קשה לא רק בלחם

אודי, קשה בטיפול, קשה. ואני יודעת שכשקשה סימן שצריך לעבוד על זה ולהישאר. אבל אני גם מפחדת שגם אם זה יהיה רע באמת לא אדע ללכת, לא אדע לומר אם זה יהפוך למשהו פוגעני באמת. אני מרגישה ממולכדת, רואה את השחור לבן, את הלסמוך בלי שום שליטה או לא לשחרר שום דבר, אבל לא מצליחה למצוא בכנות את האפור ביניהם. מפחיד שהיא תגלה שאני לא באמת יודעת לשמור על עצמי (תגלה? היא יודעת), והכוח שהידיעה הזו מביאה איתה... נעמה.

נעמה, חשבתי על הקשה והרך בלחם, ששם הקשה הוא מבחוץ והרך מבפנים וחשבתי- איך זה בחיים? איך זה בטיפול? אולי- בחוץ קשה, מין קרום כזה ששומר, אח"כ בפנים משהו רך יותר, פגיע, ואיכשהו חשבתי, בתוך הרך, שוב קשה. חושבת על הרכות כמו מין ענן נעים כזה , שדרכו מגיעים/אפשר להגיע אל משהו קשה שבפנים. וגם חשבתי: איזה קושי יש ברכות. וכל המחשבות השכבתיות האלו, שכבות שנועדו להגן, לשמור. ואולי את יכולה קצת לסמוך עליה, שהיא תדע גם אם את לא, מתי זה קרום ששומר ואסור להיכנס. אמרת "לסמוך בלי שום שליטה". ומה עם לסמוך שלה תהיה שליטה? אפשרי?

גילת, את יודעת, איבדתי את השכבות שמרגישות רך. אולי הן נמצאות מתחת לקרום הקשה הזה, אבל אולי אם נתאמץ וננפץ אותו סתם אשאר שבורה. ואיך אפשר לשים את כל האמון אצל מי שיכול כל כך לפגוע? אני באמת לא מצליחה לראות איך זה לא הקיצון האחד או השני, גם כשאני מבינה שהחיים הם לא בשחור-לבן... נעמה.

שומעת אותך את הפחד .מאמינה שזה לא יהיה רע זה רק הפחד ...תנסי אם לא תנסי לא תדעי ...בכל פעם שאני זזה משבצת זאת הרגשה נפלאה של חיבור והכלה

היי אביב, הדברים שלך גרמו לי לחשוב על זה שדווקא כשיש לי יותר מה להפסיד, הקפיצה הזו מפחידה יותר. כשהייתי במקום נמוך אמרתי לעצמי שגם אם זה יהיה הרסני זה הדבר היחיד שזמין לי עכשיו שיכול לשנות את המצב, וכל דבר עדיף על מה שיש. עכשיו לא כל דבר עדיף... נעמה.