להפקיר מטופל כי המטפל עיוור לדבשת של עצמו

אתה יודע אודי. קראתי המון ספרי פסיכולוגיה. באמת הרבה. חלק מהדברים שקראתי לא ממש הבנתי אפילו, אבל רפרפתי עם העיניים על פני המילים והמשפטים ובאיזשהו מקום רציתי לחוות תחושת של אחדות ושייכות למחנה של המטםלת שלי כאשת מקצוע וזה היווה את המוטיבציה שלי להתאמץ ולקרוא. רציתי לדעת כל מה שהיא יודעת. זה לא עזר לי להבין הרבה. שהתגלגלתי מן הפסיכולוגית אל העוסית והיא ראתה כמה זמן ואנרגיה אני משקיעה בקריאה ספרי פסיכולוגיה היא קראה בקול "עזבי כבר את הספרים המטופשים האלה ותתחילי לחיות את החיים. יש עולם שלם בחוץ". אתה יודע מה אודי? היא צודקת. יש עולם שלם בחוץ (ועולם שלם ברגש ובחושים). עולם ששווה ללמוד איך לפגוש אותו, לחוות אותו, להכיר אותו, להסתקרן לגביו, להנות ממנו. האם כל אלה לא אמורים להיות גם המטרות של המטפל עבור המטופל? לסייע לו להבין מה מונע בעדו לעשות כן ולעזור לו להתגבר על המחסומים? בדיעבד הרגשתי שפשוט הפקירו אותי בטיפול הפסיכולוגי. הפקירו אותי. המטפלת לא נתנה את הדעת לאופן שבו שקעתי בקריאת ספרים. היא אפילו השאילה לי משלה בהתחלה. היא לא נתנה את הדעת לכל מה שקורה שם בינינו ואיך דפים עם טקסט שבאמצעותם רציתי ללמוד ולהבין ולדעת הפכו לתחליף או הסחה מנגיעה בממשות של חוויות והחיים. והפסיכולוגית לרוב רק שתקה או אמרה מילה במשורה פה ושם , לא אמרה לי בצורה הכי ישירה ולעניין! "מימה, התשובה לא נמצאת בספרים! את מנסה לדעת בשכל במקום להביא את עצמך לשהות באי ידיעה ולפגוש מה שבא, להכיל את אי הודאות שכרוכה בזה, להפתח לחוויות, לעולם, להזדמנויות, למגעים'. היא לא אמרה את זה. היא לא הסבירה את זה. היא הפקירה אותי לספרים, ובזבזה לי זמן יקר מהחיים ובסופו של דבר שהבנתי שלא שם התשובות ולא זה העניין ההבנה הזאת הגיעה אליי עם הרגשה של השפלה ותערומת כי הרגשתי שהיה אפשר לקדם אותי יותר מהר, יותר יעיל, בפחות זמן ובוודאי בפחות השפלה. כי כאילו כל ניסיונותי לתפוס ולהבין בשכל הפכו בסופו של דבר לאקט ששיקף אותי בנלעגותי. היא ידעה הרי שאני מחפשת לא נכון ובמקום הלא נכון, מדוע לא פצתה פה? והכי עצוב שהיכולת השלילית שלי עדיין לא מספיק מפותחת. החושים שלי עדיין רגישים מדי. זה לא מסקרו אותי הפתיחות לחדש הלא נודע. זה מאיים עליי וזה מכאיב לי נרקיסיסטית- עצם העובדה שטמון שם קושי עבורי בזמן שעבור מישהו אחר לא בהכרח. אני רוצה שישימו תמונה שלי מול המונחים של קליין על צרות עין ורצון להחמיץ את החלב שבתוך השד הטוב והמזין של האחר. אני חושבת שאני ראויה למעמד הנשגב הזה. הלכתי.