אבל וטראומה

איבדתי את אמי לפני מספר חודשים. בשבועות האחרונים יש לי כל הזמן פלאשבקים של ההלוייה ושל תקופת מחלתה. אני לא מצליחה לזכור אותה בריאה ולא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר. אני כל הזמן חושבת עליה, על האובדן, על המחלה והמוות, על החיים בעתיד בלעדיה, על מערכת היחסים שלנו. אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר, עד כדי כך שזה פוגע בתפקוד שלי. פוטרתי מהעבודה כי אני לא מצליחה לתפקד כמו שצריך ואני מרגישה שאני לא מסוגלת לעבוד שוב כרגע. אני מרגישה שאני חייבת לנוח וכל מחשבה על עבודה או אחריות נוספת יוצרת אצלי מתחים בלתי נסבלים והתקפי חרדה. אני כל הזמן במתח נוראי ולא מוצאת את עצמי. אני לא נהנית מכלום ואפילו התחלתי להיות מטופלת בכדורים נגד דכאון שבינתיים לא עוזרים במיוחד. המשפחה שלי מאד קטנה ולא תומכת. אין לי כלום ואף אחד שאוהב אותי מספיק בשביל להכיל את האבל שלי ולהבין אותי. אני מתאבלת לגמרי לבד ומרגישה שיצאתי מפרופורציות. למה האבל שלי כל כך קשה? למה יש לי בלאשבקים? למה אני לא מסוגלת להנות מכלום או אפילו להתרכז במשהו אחר? למה אני חושבת רק על זה 24 שעות ביממה? האם זה יעבור אי פעם. התחלתי טיפול פסיכולוגי אבל הייתי בינתיים רק בשתי פגישות וזה לוקח זמן. בינתיים אני מרגישה מאד בודדה, וכאילו אני מתמוטטת תחת עול הלחצים והאחריות והאבל. אני קורסת תחת עול הרגשות ולא מצליחה לפעמים לתפקד בכלל. מה דעתכם? האם התגובות שלי פתולוגיות ומוגזמות? למה זה קורה לי? האם יש לי סיכוי לצאת מזה? איך?

הי אורית, אני יועת שקשה לך עכשיו וכל מה שבא לך זה להכניס את הראש מתחת לכרית ולא לצאת מהחדר. האם זה יעבור? כן, זה יעבור ולא, זה לא יעבור. הפלאשבקים, הזכרונות הרעים, הבדידות - זה יעבור, אם תרצי שזה יעבור ותעשי את כל המאמצים הקשים כל כך. ולא - הגעגוע והחסך הזה אף פעם לא יעבור, ולא משנה כמה שנים יעברו. תאפשרי לעצמך לאהוב את עצמך יותר. תנסי להרגיש בפנים את האהבה של אמא שלך אליך וזה ימלא אותך. היא שם, איתך. את לא לבד!! המחשבות על המחלה - לי עדיין יש מן פלאשבקים כאלה, זה כמו סרט אימה. כמו גהנום. אבל מה שאני למדתי מזה - שעכשיו לאמא שלי הרבה יותר טוב במקום בו היא עכשיו. לא הגיע לה לסבול ככה - ועכשיו היא קיבלה את השלווה ואת המנוחה. לגבי הכדורים - הם לא משפיעים ישר, זה לוקח זמן. חשוב מאוד לשלב את זה עם הטיפול הפסיכולוגי! את תראי שלאט לאט תצליחי לישון בלילות והבדידות בלב תפחת! אבל כל זה בתנאי שלא תכנעי למצבך! אני יודעת שזה קשה ואולי נראה לך חסר תקווה - אבל אני הייתי שם! הייתי שם בתהליכים ממושכים של 10 שנים ועכשיו אני מבינה שההכחשה בה חייתי עשתה המון רע בחיים שלי ואני ממש לא רוצה שזה יקרה לך. את תעברי את זה, את תתגעגעי תמיד ואת תהיהי מאושרת בחיים שלך, שאמך נתנה לך!!!!

היי אורית, בתור אחת מהקבועות בפורום, שמתי לב שכל פעם את מופיעה ומספרת את הבעיה מחדש, מתחילתה, וניסיתי לחשוב למה. אני בדרך כלל חוזרת על דברים שקשה לי להאמין בהם, ונראה לי שזה מה שקורה לך כרגע. קשה לך עוד להאמין שאיבדת את אמך, את חוזרת שוב ושוב מתוך תקוה אולי שבסוף תעכלי את האובדן, ואולי זה יצליח לגרום לך לעבד אותו. החזרה הזאת היא גם מין צורך או רצון להשלים עם המצב הנתון, מה שאולי גם קצת קשה לך לעשות כרגע. להשלים עם המות, עם הפיטורים מהעבודה, עם הדיכאון הקשה וחוסר התפקוד. את לא יכולה לשכוח, הפלשבקים למחלה ולמות חוזרים ומופיעים. המתחים והתקפי החרדה תוקפים. את נמצאת בסיטואציה קשה ומורכבת, אבל כמו שהמצב לא נגרם בבת אחת, אלא התדרדר לאיטו, קודם המחלה, אחר כך המוות, אחר כך הפיטורים, אחר כך התקפי החרדה, אני בטוחה שלא הכל נפל ב"יום בהיר אחד", ככה הוא גם לא יפטר תוך יום. אי אפשר להשתחרר מכזה מטען ועומס של רגשות וארועים בבת אחת, כאילו לא היו שם מעולם. הלוואי ואפשר היה. את עושה את הדברים הנכונים, התחלת טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי, יש לך על מי להישען, להיתמך, עם מי לעכל את הדברים, ולהתחיל להבין "מי נגד מי". אבל זה לוקח זמן. זה לא עובד מהיום למחר. אני שומעת בקריאות שלך מין בקשה ל"מקל קסמים" שיעלים הכל, והלוואי והיה לי לתת לך אותו, אבל אין לי, ואני לא מאמינה שלמישהו בעולם הזה יש כזה מקל קסמים. תני לדברים זמן להתחיל להשתפר בהדרגה, תני לכדורים זמן להתחיל להשפיע, תני לקשר הטיפולי זמן להתחיל להיבנות, להרגשת האמון להתפתח, ואחר כך תוכלי להתחיל גם לצאת מהדיכאון, לוותר על הצורך במנוחה, לחזור לעבודה, וגם התקפי החרדה ילכו ויתרחקו, ילכו ויתמעטו. הפלשבקים לאט לאט יסוגו, ויניחו לנפשך להתרפא. הלוואי ויכולתי להציע לך יותר מזה, יותר מקצת תמיכה ועידוד, והזמנה לכתוב כאן בכל פעם שקשה ורע, לשתף ולספר, להישען ולהיתמך, כדי שנוכל קצת לשלוח מילים חמות ומעודדות, להחזיק את הנר שיאיר מעט באפלה, וחיבוק חזק, כדי שתדעי שאת לא לבד. אני איתך, אביב.

אורית ערב טוב- ניסחת בבהירות דברים קורעי לב. את מתארת סימפטומים של תהליך פוסט טראומתי. ההבזקים, העיסוק הבלתי נפסק בטראומה. הדיכאון. תחושת הריקנות- אין אף אחד שמבין אותי ומכיל אותי. החיפוש אחר "שותפים לגורל"- אנשים שחוו על בשרם חויה דומה, כדי לחלוק איתם את התחושות הקשות. כפי שכבר נאמר לא פעם כאן בפורום, אלו תופעות טבעיות למי שחוה טראומה, הלם או אבדן. דוקא היכולת שלך לפנות לעזרה, הן בחיים האמיתיים והן כאן בפורום, מעידה על כוחות נפש ויכולת התמודדות. אל תחמירי עם עצמך. תני לעצמך את כל הזמן שאת צריכה כדי לנוח, לאסוף כוחות ולחזור לשיגרה ולתפקוד. זוכרת? כשאלוהים סוגר דלת, הוא פותח חלון. אני מחבקת אותך. כתבי עוד אם תרצי.

אורית, כתבתי לך בפורום הלם קרב שעברתי את זה פעמיים!!! את צריכה לתת לעצמך את הזמן להתאבל. זה קשה בכל גיל שלנו ושלהם!!!! יש ימים שגם לי זה מאוד קשה. עדי

תודה לכולם על התמיכה וכל התשובות. נכון שאני כותבת שוב ושוב את אותו הדבר. אולי זה באמת כי אני לא מאמינה שזה קרה לי אבל מעל לכל מחפשת תשובה ופתרון מיידיים למצב בלתי אפשרי. אני לא מרגישה שאני יוצאת מהמצב הזה ומתחזקת ועם כל נפילה אני מתאכזבת מעצמי מחדש. הרי אבל הוא דבר שקורה לכל כך הרבה אנשים. למה אצלי הוא צריך להיות מלווה בסימפטומים פוסט טראומתיים? למה אני סובלת כל כך, עד כדי נקודה שאיבדתי את העבודה ושאיני מסוגלת כרגע לעבוד וכמעט לתפקד? למה אין לי כוחות לשום דבר? למה אני חלשה כל כך? אלה שאלות שמשגעות אותי. אני עושה הכל כדי לצאת מהמצב. הדבר הכי קשה הוא חוסר הידיעה אם אני אצא מזה אי פעם או לא, אם אוכל אי פעם לנהל חיים נורמלים או שנועדתי לחיות את הדכאון והחרדות עד סוף ימי. עם הגעגועים אין לי בעיה לחיות. זה כואב אני זה גם חלק ממני וחלק ששומר על הקשר עם אמא שלי. אני פשוט לא רוצה לכאוב כל כך, לא רוצה לחיות על תרופות ולא רוצה להרגיש שאני מאבדת שליטה על החיים שלי ולא מסוגלת לתפקד.