.

אודי, ככל כך לא רגוע היה סוף.השבוע, הכאב לא הרפה, הקולות התגברו, העצב בנוראי הזה שמרחיק אותי מכולם גם מילדיי. אתמול בלילה פניתי לערן, רציתי לנסות ולשחרר קצת מילים של כאב במקום שמותר, אבל מחוץ למשפטי הבנה לעוסים קיבלתי גם משפטי תוכחה על כך שעלי לעשות מעשה ולשבור את המעגל וכו.... האמנם? גם אני תוהה לפעמים האם בהחלטה אוכל לסיים את הכאב הזה? אחרי הצ'ט, מאוחר בלילה, באה אלי בתי המתבגרת ואמרה שאינה יכולה להרדם. לפתע החלה להתייפח ואמרה אני דואגת לך, ביומיים האחרונים עובר עלייך משהו, אני פוחדת אמא. לקח לי קצת זמן לאסוף את עצמי ולומר שלא תדאג, הכל יהיה בסדר. אבל מבפנים לא יכולתי להרגיש כלום מול הבת המתייפחת שמרגישה את משאלת המוות שלי. עמליה

אני גורמת לה הרבה כאב, לא מגיע לה בכלל, אבל לפעמים אפילו אני, אלופת ההסתרות, מתקשה להסתיר את שעובר עלי. היא מרגישה שאני מסוייגת, מרוחקת... ואני כל כך כועסת,.בעיקר על עצמי, אבל לא מצליחה לתת לה את המקום הבטוח הזה של אמא. כמעט שנה מאז הנסיוון האובדני, עוד התמודדות שנוספה, זו של הכשלון שלי והחשיפה למעשה הזה של הנטישה שאין ממנה חזרה. אחרי המקרה היא אמרה לי צריך לסגור אותך. אודי, הצעקה כל כך חזקה, ואני כל כך עייפה.