העין הפנימית (והחיצונית)

אודי, קרה משהו בטיפול הפסיכולוגי שלאחריו כאילו המציאות נראתה אחרת. כאילו הפסקתי לחיות בסרט פנימי והתחלתי לראות מחוץ לי ולשפוט מה אני רואה באור אחר. קשה לי להסביר. התחלתי לראות את ההורים מבחוץ ואנשים מבחוץ ולהבחין בהם, איך הם, בנפרד ממני, לשפוט את איכות היחס שלהם בנפרד ממני, למשל אם פעם מישהו היה מדבר בטון כעוס זה היה מחלחל בי לתאים ומערער ועכשיו אם מישהו מדבר ככה, בכעס בלי סבלנות אז אני רואה אותו מבחוץ, זה עדיין לא נעים כמובן אבל אני רואה אותו ואת הכעס שלו בצורה שאני יכולת לשפוט אותו "למה הוא מתנהג ככה באנטי, זה לא נעים/לא יפה". במקום שהכעס יחלחל ויערער אותי ברמה קיומית יגרום לי להתכווץ. גם היו לי קשרים עם אנשים שהייתי נצמדת אליהם בעבר, אני אפילו לא יודעת למה. וכאילו חיה כמו עדה לחיים שלהם מהצד, לא יודעת אפילו מה עשיתי שם ורק אחרי החוויה שהתחלתי להתבונן ממקום אחר מאז 'חווית הגבול' בטיפול אז פתאום נהיה לי כושר שיפוט שלא היה קודם ושמתי לב למשל שנצמדתי מלא זמן לאנשים שבעצם היו אנוכיים ולא באמת שמו עליי. כאילו נגררתי אחריהם כמו זנב בלי לשפוט אם נעים לי או לא נעים לי במחיצתם. ולא ברור לי למה הייתי ככה. מה שאני מתארת זה אפקט טיפולי שאתה מכיר אותו? היכולת לפתע לשפוט אחרת? כאילו לראות אנשים יותר מבחוץ? וגם מאוד חשוב לי להבין האם מי שלא מסוגל לזה זה בעצם אומר שהיה לו עיכוב בתהליך הספרציה? איך הורה אמור להגיב לילד כדי שכושר השיפוט שלו יתפתח כמו שצריך והוא לא 'יצמד' לאנשים, למשל ל'דמויות הוריות' בלי להיות מחובר לרגשות שלו ולאינטרסים ורצונות והעדפות שלו? האם הנטיות האלה הוא תוצאה של חסכים והזנחה? למה משהו ב'חווית הגבול' בטיפול גרם להתבוננות אחרת מבחוץ? איך זה פועל ברמת ההכרה? מאוד מוזר לי פתאום לראות אחרת אנשים. להיות מסוגלת לשפוט אותם על טיבם ולא רק לספוג הכל אליי ועליי, את הכעס, האנטי, והחרא שלהם. להבין שזה שייך להם וקשור אליהם ולא אליי. ולהיות מסוגלת לראות את זה ולשפוט את זה ממרחק. זה לא היה לי פעם. את היכולת לראות את זה ככה. אז יש את השיפוט. אבל עדיין מאוד חסר אצלי המקום של היוזמה והשפעה החוצה. אני כאילו מבחינה בהכל ומבינה הכל, אבל עדיין שותקת הרבה ולא עושה אקטים על המציאות סביבי במטרה לנסות לשנות אותה להשפיע עליה, לראות ולבחון מה אוכל להשיג בזה. עדיין מאוד פאסיבית יחסית שזה מגיע ללטפח רצונות ושאיפות בתוך המציאות הקיימת. אני חיה בלי יותר מדי מטרות. מה חסר לי/בי?

אכן ההשראה לכותרת משם הספר שלך