הי,פרדייז ובנות יקרות

אני לא מרגישה מכורה. אני מרגישה מאוד אוהבת,נעזרת וקשורה. אני שמה לב שלאת אבל בטוח הקשר נהיה רגוע יותר. זה לוקח זמן.נגיד אם פעם הייתי מחכה בטירוף לאמייל שלה. היום אני יודעת שהיא תתפנה ותשיב לי במהלך השבוע. אני מחכה לזה כמו למתנה שתגיעה עוד מעט בהפתעה. נכון שלגלות שהיא עדיין לא שם קצת מותח ועצוב אבל בכל זות כיף לקבל מתנות.((-: ואני בשום פנים ואופן לא קונה אהבה!...פעם כמעט שילמתי עליה חיים...אז משהו שם בפוסט למטה נגע לי בפצע(סליחה)אי אפשר לקנות אהבה.אהבה מטפחים ומגדלים בסבלנות,בחום ובהרבה תקווה.היא גודלת במקום של הערכה וכבוד הדדי,במקום של כנות ואמון,השקעה וכנראה עוד הרבה דברים.היא לא נהרסת גם אחרי שכועסים ורבים קצת-כיף לחוות את זה.אני חייבת לאישה הזות את האמון שלי בעולם והרגשה שיש לי בו מקום(גם כשסוער ואני לא בדיוק מוצאת את עצמי)פעם הייתי מאוד זקוקה,היום אני יותר עצמאית אבל עדיין חייבת את המקום הזה ויש לי אותו.((-: בהצלחה,חלום

היי חלום, אני לא התכוונתי לומר שאת מכורה! אני מדברת על עצמי - ובהרגשה שלי הסיטואציה היא בעיתית ובטיפול ארוך טווח אי אפשר שלא להיקשר למטפלת. ולא להרגיש אליה את מה שאת מרגישה וזה טבעי נורמלי ואנושי. אני בטיפול שלי , הרגשתי שאני פשוט מתמכרת לטיפול, הרגשתי אהבה עמוקה למטפלת. שלא משנה איך תסתכלי עליה, היא לא הדדית. וכאן הבעיתיות של טיפול ארוך טווח, שהגבולות הרגשיים מטשטשים וגורמים לנסיגה מסויימת כך שזה כבר לא טיפול בסימפטום, או טיפול למטרה מסויימת, זה הופך להיות "טיפול החזקה" ואז את כבולה רגשית ומאוד מתקשה לעזוב. גם כשאת כן מסוגלת לעמוד בכוחות עצמך.ותראי בנות שכותבות כאן, שנמצאות שנים בטיפול וייתכן שיהיו מסוגלות להיות בלעדיו ומתקשות לעזוב. שלא תביני אותי לא נכון, דבריי לא נאמרים בנימה ביקורתית ואני מאוד מבינה את הצורך להיות מוחזק ושיהיה מישהו בעולם הזה שיקשיב לך . ולא משנה כמה חברות יהיו , ולא משנה שיש בן זוג וילדים - ההקשבה בטיפול היא משהו שאין לו תחליף באף מערכת יחסים אחרת. רק כדאי להבין שהצורך האמיתי הוא - שיקשיבו לנו! ולא כי "יש עוד עבודה לעשות" . כי לפעמים אפשר לעשות אותה גם לבד..במיוחד אחרי כמה שנות טיפול (ואני לא מדברת על מקרים קיצוניים). זוהי בכל אופן דעתי... ויודעת מה, וזה בשבילי טיפול ויש לי בן זוג שאני אוהבת, וילדים וגם חי חברה... אני כן משלמת על הקשבה, ותשומת לב, וכן, אני גם משלמת על האהבה שלה.

גם אני הייתי "מכורה" והיא מלאה את כל עולמי. גם אני ניסיתי למלא את הצורך הזה בה בקשרים אחרים וחשבתי שזה בעיה שלי שכאילו בגלל שאני לא ממש משתפת את החברות שלי בכאב שלי אז יש לי צורך כזה חזק בה...ולא הצלחתי. עם הזמן התלות מתחלשת ואז את מרגישה שבלב שלך יש מקום לעוד אנשים לאהוב.מה שכן,עזר לי שהפסקתי להלחם בה.פשוט דימינתי אותה,דיברתי איתה בלב,חשבתי עליה לפני שינה,כתבתי לה.אם הייתי מוצפת נעזרתי בכל מיני דרכים.היום אני יותר חיה את החיים שלי בהרגשה שיש לי לאן לחזור.אכן,להרשות לעצמך להיות כל כך זקוקה,כאובה ותלויה-נורא קשה.פשוט הכרחתי את עצמי שאני זורמת עם הכאב וזהו למרות הכל ומותר לי להיות מסכנה וכאובה.למדתי להתייחס לעצמי בחמלה,הערכה ובכבוד עם הזמן. אני לא צריכה שהיא תאהב אותי כמו שאני אותה.מספיק לי שהיא מעניקה לי המון בחום ובכבוד,מקבלת אותי כמו שאני,שמחה בהצלחות שלי ולצידי כשאני נופלת,"עוטפת" אותי בחום כשאני כאובה.אני סומכת עליה בעיניים עצומות ואני יודעת שהיא אוהבת אותי בצורה שעוזרת לי להיות מה שאני גם אם לפעמים אני לא בדיוק מבינה אותה או כועסת שהיא לא איתי שאני כל כך צריכה.לא קורה בחיים שילד שלך נורא צריך אותך ואת לא פנויה?בבית שלי זה קורה הרבה וזה מלמד אותם לקחת אחריות ולהסתדר וגם לבקש עזרה מהסביבה...וזה קורה גם לי((-: ואת יודעת?גם לי יש תיקים שאני פותחת רק בטיפול... ושום דבר לא מרגיע אותי כמו החיוך שלה... אני באמת מתמוגגת להתגעגע אליה ולצערי,הזוגיות שלי לא מהגיעה עדיין למקום הזה אבל בזכות הטיפול יש ביני ובין בעלי קשר ממש טוב בכל התחומים...כשאני כאובה הוא אדם אחרון,לצערי,שאני רוצה שהתקרב אלי.הוא גם לא יודע כל כך עם מה אני מתמודדת...אני לא מסוגלת אפילו לחשוב על זה...