מייאש.

ברור שהוא רואה.ברור שהוא מרגיש. תקושי.תחסימות.את הבחוץ שכביכול מתאפשר,אבל לא בפגישה. לפעמים זה מתאפשר גם בפגישות, אבל הרבה גם לא. וכשהכשלים שלו חוזרים,(אני כבר מתחילה לחשוב כאילו זה כביכול טוב,שהמטפל נכשל...,ואולי בגלל זה גם לא ממש מקפיד שלא. ??) אז גם הכשלים שלי חוזרים...,ואז זה חוסם. ולא מתאפשר לי אחרת באותם רגעים. וגם לא לדבר על שום דבר אחר,מהחיים האמיתיים,שמתסכל ומעיק,ומעבר לנגיעות פה ושם באסמסים. שגם זה מעורר לא מעט, כי מצד אחד הוא לא בעד,וכביכול גם לא מאפשר או לא הזמין לזה,אבל מנגד זה כן מתרחש והוא טוען שגם קורא,ולעיתים גם מתייחס לחלק. וזה עצמו,גם הופך לאיזה משא כבד,שלא מסוגלת להפסיק אותו, והוא כנראה גם מבין שזה מעבר לשליטתי,אז יוצא שכן מאפשר. ואז זה מייצר שוב ושוב קושי חוזר.ומכל כיוון. אז איך עושים אחרת,אם טיפול שכזה, מהותו בלדבר על הכל במפגשים ,ואם זה לא מתאפשר??? אתה חוזר ואומר זה הטיפול שלכם.וצריך לדבר אותו.ולא להתנהג אותו.אבל אני חוזרת ואומרת שזה לא מצליח לי. אז אולי הדרך לא נכונה...? כי אם היה אפשר, זה היה מתרחש. לא?? ונראה כאילו אין פתרון אם זו הדרך היחידה,ואם זה לא נפתח למשהו אחר. ולמרות כל הכשלים של שניינו, אלא רק יותר ויותר נחסם, ושוב חזק לאחרונה. איזו מסקנה אני צריכה להסיק..., שחבל על הכסף ועל כל עוגמת הנפש והתסכול?? או שאולי אני בכל זאת לא מתאימה לטיפול שכזה? שאולי הוא לא מתאים לי? או שאולי כבר כלום לא מתאים לי ואחרי כל השנים הרבות שבעצם תקועה יותר מאשר מתקדמת? אולי ההתנגדויות ככ חזקות שכלום לא ישבור אותם? וזה רק מוציא אותי יותר נבוכה,יותר פאטתית,יותר מתוסכלת,יותר מבויישת,יותר ילדה,יותר מטופלת, יותר כעוסה,פגועה ויותר מעצבנת מתסכלת מייאשת פוגעת ודוחה, גם אותו. ואיך אני יכולה להיות בטוחה, ואחרי כבר כל מה שעברתי, והאי רצון שוב לחוות כישלון ולהשאר לבדי, שזה הדבר שנכון עבור?? איך יודעים מתי חשוב להתמיד לא לוותר ולמרות הכל, ומתי כן נכון להרפות ולסגת כי בסוף זה אולי יקרה בכל מקרה?? אם לא מצידי אז מצידו.או שסתם נתקע שנים בתוך האי יכולת הזו...,כדי לא לוותר,ובתקווה שאולי משהו אחר יקרה ויחזיק גם מעמד. ??? ולמה הוא לא מנסה אחרת???זה לא התפקיד שלו? ומה ניתן אחרת? אם זה הטיפול במהותו. והוא מדבר ברבים.ועל יחד.ושיתוף פעולה. אז איפה הוא עוזר לזה לקרות??אם אני ככ חסומה? או שלא יכול במצב שכזה? ושובר תראש..., וללא הצלחה. אני פשוט לא יודעת כבר,בכל המצב הנוראי הזה, שרק מייאש אותי יותר,מפחיד, מלחיץ, וכבר מאד קשה לשנות. זה חזק ממני. ויותר ויותר. למרות שהיו גם רגעים אחרים. אבל זה כל הזמן גם משתנה, כולל התחושות כלפיו, כלפי עצמי, כלפי הטיפול הזה, הקשר הזה, וחוזר בסוף לאותם מצבים מתסכלים. אז ... כן. רצוי וחשוב ויעיל לדבר על הכל בטיפול.ולהעזר בו כמטפל. מה עושים כשזה לא מצליח בגלל כל החסימות כאלו ואחרות, ושלא מאפשרות ומעוררות יותר ויותר תהיות...שגם לא מקלות וסוגרות.