המשך לשאלה שאלתית..

מצד אחד יש התכוונות בטיפול ליצור "יחד" ועבודה משותפת מאומצת של שני הצדדים, כדי שהטיפול יהיה יעיל ומשמעותי, ומנגד יש תחושה לעיתים, של "מאוחרי הקלעים" שרק המטפל אמון עליו,וזה למעשה משאיר את המטופל מחוץ לתמונה כביכול,שלו עצמו. אז איבחון מצד אחד,אכן יכול להתקבע כתיוג(שכנראה למטפלים נראה כחסר ערך ממשי לטיפול עצמו), ואולי גם לעורר במטופל קושי ורתיעה,והתנגדות... מצד שני, אם אכן יש אבחנות כאלו ואחרות, ולא כולן נאמרות ככאלו ובאופן ישיר, כשהרי גם הטיפול נשען עליהן(כי אחרת איך מטפלים ללא אבחנה...?), אז למה שהמטופל לא יקח חלק בזה ובאמת המציאותית, גם אם כואבת.? ואז יוכל גם אולי להתייחס יותר למה שקורה לו,וכחלק מהאפיונים של מה שיש לו. ואולי ההמנעות מלהתייחס לדברים ככאלו,, גם יוצרת איזו אשלייה, כשהאמת כביכול לא נאמרת ברורה. ?? ואם חלק מההפרעה, זה אולי גם כניסה לסרטים עצמיים,שלא תמיד תואמים תמציאות , אז איך המטופל גם יכול לדעת שמה שהוא מרגיש או חושב, זה אכן הדבר הנכון והממשי ולא "המצאה" שלו...? או שכל זה הטפל ולא העיקר? כשאולי גם לא תמיד ברור או חשוב למטפל עצמו, לגבי "אבחנה ספציפית כזו או אחרת"...,(למרות שכן משתמש בטכניקות מסויימות), ומה שחשוב זה להתייחס רק לקורה ולתחושות? איכשהו זה די מערבל אותי כל הסיפור הזה, גם ביחס לאמון שאמור להיווצר,לאמת כולה, וכנל גם לעובדה שהמטופל אמור להיות חלק מלא מהטיפול שלו,ולא במקום פאסיבי כביכול שמטפלים בו, כשאז הוא תולה הכל במטפל שיודע....,(זו הרי לא הכוונה, נכון?). כאילו מרגיש לי לעיתים כמו מסרים סותרים,גלויים ונסתרים,שגם מקשים ואולי חוסמים. והכל כולל הכל ,ומכל הצדדים, מאד מעיק , ומקשה. והכעס הרבה פעמים כבר סוגר.