לזוז

הבנתי שאני רוצה לחיות, ואולי בגלל קשה יותר. כי אני עדיין מרגישה לא ראויה לזה, מזיקה, טפילה, ובכל זאת לא מגיעה למסקנה המתבקשת שראוי להעלים אותי, המתת חסד לסובבים. וגם כי אין לי עכשיו את הנחמה התמידית, שאו שאוכל לבחור במוות או שהסטטיסטיקה תצרף אותי לחיקו באיזו תאונה מתבקשת. וגם כי עכשיו צריך לשאול "איך לחיות?" ואני מוצאת את עצמי במשבצת שמגעילה אותי, בה אני עונה "בטוב". וכל צעד קדימה, שלא ברור בכלל אם הוא קדימה כי אין ל"בטוב" כיוון ידוע, מלווה בשנאה עצמית יוקדת. וכשהמטפלת קוראת להחלטה שלי "בריאה" אני שואלת אותה אם תמיד בריא זה כל כך בלתי נסבל. אני משנה עכשיו דברים, לשם השינוי, לשם התנועה. דברים פנימיים קטנים. שינויים קטנים שנתקלים בדקירות בלתי נסבלות של שנאה. לא עושה תנועות אמיתיות, כי אין כיוון אמיתי, כי מרגישה קצת במשחק כאילו, אבל מתרגלת שינוי, התנגדות לקול הפנימי. לומר מילים קטנות שאסור לומר בטיפול, להגיד פתאום דברים קטנים. ולפעמים מתנגדת לקול הפנימי ונפצעת מידי. או מעצמי או כי הוא בעצם הגן ובלי לשים לב הקשבתי לקול הלא נכון. או הכן נכון. או הלא נכון. אני מסתבכת כשאני מנסה לומר מה "נכון". עדיף לחזור לתנועה לשם תנועה בתקווה שהיא תקבל כיוון מאליה, באיזה ניסיון זני להתייחס רק לכאן ולעכשיו. אז גם ההודעה הזו היא כזו, שינוי קטן של להגיד משהו במקום לשתוק. וגם תוך כדי כתיבתה נשלחות ציפורניים פנימיות לגרון שלי, שורטות, שונאות את דם הנפש שהן עצמן מגירות, ומילות שנאה ובוז ממלאות את הראש, תוך שאני מנסה למצוא איזון בין ניתוק קל שיאפשר המשך תנועה לבין חיבור מסויים שהכרחי גם הוא בשבילה. לא יודעת אם אני בתנועה שבסופה אגלה שהסתובבתי סביב עצמי ואפול שדודה ואסיים את קיומי, או שאגיע בסופה למקום חדש, שגם הוא אני לא יודעת מהו. מרגישה שאני צריכה לקום מהאספלט ולהתמסר למרתון הזה, להמשיך מעבר לכאב החד בצלעות ומה שיהיה יהיה, רק להמשיך לזוז. נעמה.

טוב לשמוע את קולך. המשיכי לנסות להשמיע אותו. הוא נעים ועדין. ואני ברשותך אנסה להצטרף למאבק שלך .. מישהו אמר לי השבוע שהוא רואה שאני אוזרת הרבה כוחות, מבלי להבין עד כמה זה היה לי משמעותי לשמוע את זה, משמעותי שראו... אז רציתי להגיד לך שמכאן רואים את הכוחות שאת אוזרת במאבק הזה, גם הדומם וגם הנשמע. ניסיתי להתחבר לדימוי האופניים של אודי, וחשבתי שאולי אחרי שמטפסים בעלייה הרבה הרבה, ולא עוצרים לרגע בגלל החשש ליפול, ולא מסתכלים אחורה, (ונופלים וקמים וממשיכים שוב-) אולי גם מגיעים לפעמים למישור כזה, שהוא הישג שיכול להישמר, שהוא משהו שרכשנו. אני לא יודעת אם זה מתאים או סתם עידוד מרגיז כזה. אפילו אותי הוא קצת מרגיז. ואולי גם קצת מעודד. לא יודעת. איתך, אם מתאים. זה גם משהו שקצת מעסיק אותי עכשיו, היכולת להיות יחד. גילת.

עלו לי מחשבות ודימויים והאבסורד החינני בכך שאני בעצם לא יודעת לרכב על אופניים, אבל איכשהו המילים נגנזו ולא יצאו עכשיו למקלדת. אני מכירה את הפעמים שהחיוביות מעצבנת (וגם לא) אבל נדמה לי שכרגע לא אכפת לי אם חיובי או שלילי, אופטימי או פסימי, עלייה או שקיעה. כשהיה לי אכפת הקולות הסותרים השאירו אותי במקום, אז לא אכפת לי מה יהיה, רק שיהיה אחרת (אני לא מובנת גם לעצמי, סליחה). אבל חשבתי פתאום על היחד שלך, בשילוב עם ההודעה למעלה, וחשבתי עליו במרחב. יש תהיה יחד-לפני ותוביל, יחד-מאחוריי ותתפוס אם אפול, יחד-לצידי כשווה לי, יחד-מתחתי כדי שאראה רחוק, יחד-מעלי שמוחץ וחונק. לפעמים נדמה לי שאני מחפשת יחד של מימד רביעי, כזה שלא ממש קיים, כזה שהוא בדיוק-בדיוק במקום הנכון בחלל, קרוב ורחוק באותה עת בזכות הפיזיקה המשונה של המימד הרביעי. איזה יחד מתחשק לך? (קצת השתגעתי, סליחה. מכירה את יצאתי מדעתי, תכף אשוב? רק לא מבטיחה מתי) נעמה.