הזמן לא עוצר מלכת...

אני ככ עמוסה רגשית ומחשבתית מככ הרבה נושאים שמעסיקים ומטרידים, גם בעקבות דברים שעולים במפגש, כשרק אחכ אני מצליחה בכלל להתייחס אליהם(וגם...באסמסים חד סטריים),וגם בעקבות הרבה שלא עולה ואחכ שוב מטריד. ואיך לעזאזאל אפשר וניתן, בזמן הככ מוגבל ומצומצם בפגישות עצמן להצליח להתייחס לדברים,שחלקם כרוניים אבל חלקם גם אקוטים, כי הזמן לא מחכה לי, לצערי. ואז..., בפגישה כשגם אין לי מושג מראש, איך ומה יהיה ואיך אני אהיה..,ומה יצא, אם בכלל, לא מגיעים לכל אלו.... ואז אני נשארת עדיין עמוסה, או שאחכ שוב עולים דברים נוספים, ושוב האסמסים(שגם לא מרגיש לי בטוב ובנוח מרב הכמות...), וזה מין מעגל כזה שככ מעיק עליי וחונק. הכל. והזמן עובר...,והכל ככ איטי,ולא ברור,ומעלה חששות וכו וכו.., אז איזה מסקנות צריכה להסיק?? כשזה המצב ובמקביל יש מציאות שלא בהכרח מתחשבת במצב הנתון או בי?? אז איך בכל זאת נותנים מענה למשהו רציני,כשהגיל לא לטובתי, וגם לא זמן הפגישה וכל העומס הנלווה. ??? מתיש.

ובכלל מזדהה עם הרבה מההודעות שלך. למעט האסמסים אני בדיוק כמוך אין לי פתרון אבל עם הזמן למדתי גם לקבל את המצב כמו שהוא. למדתי לפעמים להחליט ולהסתדר לבד. לפעמים אני צריכה לקבל החלטה לפני שמספיקה לראותה או שלפעמים פשוט לא הספקנו לדבר על זה במהלך הפגישה. אנחנו נפגשות פעמיים בשבוע. היו פעמים שביקשתי פגישה ארוכה יותר, פעם אחת הרגשתי מאוד מבולבלת ככ הרבה דברים היו על הפרק, כמה עבודות, דירה ועוד והרגשתי שאני עומדת להתמוטט. לפעמים גם מבקשת פגישה ארוכה יותר בלי צורך ספציפי מסוים. אם יש משהו קריטי אז מתקשרת, אבל כמעט ולא קורה. אלו הפתרונות שלי...הן לא באמת פתרונות. לצערי או לשמחתי אני יודעת שהיא לא תמיד איתי ואלו החיים שלי. לפעמים קשה יותר לפעמים פחות אבל בסופו של דבר אני לבד רוב הזמן ועוזר לי לדעת שהיא איתי גם כשהיא לא איתי פיזית. לא יודעת כמה זמן את בטיפול, אני בהתחלה כתבתי הרבה. לעצמי וגם לה. לא תמיד הבאתי לה. לפעמים זה כבר לא היה רלוונטי מה שכתבתי. אם קשה לי מאוד והיא לא זמינה, אז המקום כאן עוזר לי ונותן לי מקום וגם נעזרת לעתים רחוקות בצט של ערן/ סהר. היום, אני חושבת שאני במקום טוב יותר עם עצמי. קשה יל קצת להסביר. מקווה שעם הזמן יוקל לך.. באמת. אני ממש מבינה את המצב הזה.