שוב ליתר בטחון,שלא יתפספס

למה אני צריכה לקוות שלא יוותר?? האם עלול להיות מצב שכזה? ואיך זה הגיוני גם ? כשהמטפל אמור להיות על תקן ההורה המייטיב כביכול, שלמרות הכל, לא אמור לוותר עלייך המטופל. ובטח כשאתה לא עושה בכוונה,ואלו הקשיים וההתמודדויות שניצבות בפני כל הנוגעים בדבר? הרי גם ככה הכל מתסכל ולא קל. ומי כמטפל מודע לכל זה. ואם אולי כן עלול להיות מצב שכזה, אז איך ניתן לבסס אמון,להרגיש בטחון, ולסמוך?? כדי לאפשר לעצמך להיות...?? ועל כל מה שיוצא ממך...כשגם ככה זה לא פשוט עבורך... (וכל עוד זה לא קיצוני וחריג מאד).?? גם כך יש קושי לא קטן להכיל את זה, שהדברים נעשים מתוך ה"תפקיד" וה"אתיות" ולא בהכרח מתוך למשל חיבור ורצון אישי,ומעבר למחוייבות המקצועית.(שהרי אי אפשר באמת לדעת מה המניעים), ועל אחת כמה וכמה, אם גם התפקיד מסתבר יכול שלא לחייב. ??? האם כך? ועדיין ברמה העקרונית..,אם חלילה זה קורה ולמרות הכל, אז למה זה לא נחשב כנטישה?? בטח אם זה מהמטפל שלך שאמור להיות הכי עבורך ולטובתך ??

אבל מאחר ויש פעמים , שתגובות בשירשור,ואחרי שגם מתווספות הרבה חדשות נוספות, עלולות להתפספס... אז לקחתי יוזמה... וליתר בטחון, כתבתי שוב כהודעה חדשה. אבל תמיד זה משמח לגלות, ש"דאגתי לשווא" ... :)