עצוב

אני כרגע במצב,ואחרי שוב הפגישה האחרונה, שנראה לי שההחלצות מהתקיעות והחסימה ,כבר לא אפשרית עבורי. ואין לי מושג מה לעשות!!! זה מרגיש כבר כמו דד אנד. וברגע שזה קורה איתו,אז כבר לא מצליחה גם להעזר בו כביכול. זה עוד יותר חוסם סוגר ולא מתאפשר. והתחושה קשה,מפחידה,ובודדה מאד. אין לי מושג איך יוצאים מזה. משהו כבה בי.נאטם.ואני לא מצליחה לגייס משהו אחר שיאפשר. ואני פוחדת שגם הוא יוותר.אם זה לא יתקדם.

למה אני צריכה לקוות שלא יוותר?? האם עלול להיות מצב שכזה? ואיך זה הגיוני גם ? כשהמטפל אמור להיות על תקן ההורה המייטיב כביכול, שלמרות הכל, לא אמור לוותר עלייך המטופל. ובטח כשאתה לא עושה בכוונה,ואלו הקשיים וההתמודדויות שניצבות בפני כל הנוגעים בדבר? הרי גם ככה הכל מתסכל ולא קל. ומי כמטפל מודע לכל זה. ואם עלול להיות מצב שכזה, אז איך ניתן לבסס אמון,להרגיש בטחון, ולסמוך?? כדי לאפשר לעצמך להיות...?? ועל כל מה שיוצא ממך...כשזה גם ככה לא פשוט עבורך... (וכל עוד זה לא קיצוני וחריג מאד).?? גם כך יש קושי לא קטן להכיל את זה, שהדברים נעשים מתוך ה"תפקיד" וה"אתיות" ולא בהכרח מתוך למשל חיבור ורצון אישי,ומעבר למחוייבות המקצועית.(שהרי אי אפשר באמת לדעת מה המניעים), ועל אחת כמה וכמה, אם גם התפקיד מסתבר יכול שלא לחייב. ??? ועדיין ברמה העקרונית..,אם חלילה זה כן קורה ולמרות הכל, אז למה זה לא נחשב כנטישה?? בטח אם זה מהמטפל שלך שאמור להיות הכי עבורך ולטובתך??