נעמה, השמיעי קול

נעמה, ממזמן לא כתבת. את חסרה פה. מה שלומך? נטע.

היי נטע, אני קוראת אתכן ועוקבת מאחוריי המסך. פשוט פתאום כל כך מאסתי בעצמי. לא מסוגלת לראות את הכינוי שלי, את המילים שלי. אני מרגישה כמו שקרנית מלוכלכת, מציירת תמונה של כאב, כשבעצם הכל בסדר. הכל בסדר, מה אני רוצה? הכל בסדר, רק אני לא בסדר, שקרנית מלוכלכת. ואת הלא בסדר הזה אי אפשר לתקן בחמלה וקבלה. אז אני חוזרת למשבצת של שותקת ולבד, מתרחקת ממקומות של חמלה ומחפשת את המקומות שיכאיבו ויהרסו. שישמידו את הלכלוך, ואם גם אני איהרס, כנראה שאין בי הרבה יותר מזה. כל החלקים הדוחים בי פורחים ומשגשגים תחת החמלה והגיע הזמן להפסיק עם זה, די. וזה נשמע אכזרי, אני מבינה. אבל זה בסדר, זה באמת בסדר. סליחה שבפתאומיות כזו נעלמתי, בלי לומר שום דבר... אי אפשר לראות באינטרנט, אבל אני עוקבת אחרי ההודעות וסקרנית לשמוע מה איתכן. איכשהו להגיב מרגיש לי כמו להוסיף עוד שקר, לנסות לגעת בלי לחשוף שבעצם המגע שלי נגוע באיזה רוע. אז קוראת מהצד. נעמה.

נעמה, עצוב לי כל כך לקרוא את מה שכתבת. את חסרה פה. לי באופן אישי את חסרה. כשהיה לך מתאים ונכון, אנא תחזרי אלינו. שלך, נטע.