סביבה מותאמת ומדוייקת...

ברגע שיש לי בעיקר כעס וטענות כלפיו, על חוסר בסביבה מדוייקת ומותאמת עבורי,וכמו שהיתי רוצה,צריכה,ומצפה ממנו, ובטח מתוך ההכרות שלו אותי. זה משאיר את הקורה,תקוע מאד. כי בעצם הכל מופנה כלפיו והחוצה כביכול, ומשבש לי כבר את היכולת להתמקד בי. כמובן,שאם הכל כביכול,כולל ההתנהלות שלו,היה "אידאלי", והיתי מרגישה,שהוא את שלו עשה במקסימום שיכל, היה לי אני מאמינה קל יותר,וזה היה מאפשר לי יותר לשים על עצמי את הפוקוס,כדי להתמקד בי,ולא בו. ולהבין אותי.מה שאמור לקרות בטיפול. אבל כשזה לא המצב,ומרגישה שיש לו חלק נכבד במה שמרגישה, זה לא מאפשר לי לבודד,ולהתעסק רק בי, וכבר מתערבב לי מה של מי, כדי להצליח לשים אותו בצד. ויוצא בסופו של דבר, שהכל רק מעיק מאד,ומתסכל עבורי ועבורו. אני בדיעבד מרגישה גם ,שפוגעת בו.וזה גם מכביד עליי ומרגישה רעה.מנגד נטרפת מההרגשה המתסכלת שלי.ושאין לי מושג מה הוא באמת מרגיש.באופן כללי.וספציפי כלפיי. כשגם החשש המרכזי שלי,שימאס לו.ושבסוף גם הוא ירגיש ,שבאמת לא מצליחים להתקדם.ואין טעם בטיפול שכזה. מרגישה בפלונטר.שאין לי מושג מה לעשות איתו, כשהוא מדגיש "אלו החיים שלך"...,וששינוי שלו לא יפתור אותם. אני דווקא חושבת שכן.כי זה יאפשר משהו אחר בייננו.ובחוויה שלי כפועל יוצא,לטובת הטיפול שלי ולהמשך החיים שלי. ובעבר כבר אמר,שדווקא הוא מרגיש שהוא עושה שינויים..., אז...כנראה שהאשם הוא בי.?שאני זו שתקועה?שלא רואה?שלא מעריכה?שלא מצליחה? וגם מגוון הרגשות כלפייו, שלא הכל מצליח להיות מדובר, הקושי עם היותי ה"מטופלת", הזמן הקצוב לי,העובדה שאני עבודה,המבט שלו על השעון, השתיקות שמעיקות, והבלתי נסבלת שאולי הוא כבר חש אותי. מערער אותי. ובעיקר מרגישה שכנראה הורסת.... והכל כואב מאד,ובסוף יוצא דפוק. וגם מרגישה מטומטמת שדופקת מונולוגים,כשהוא נראה סובל בשקט,ובלית ברירה. וזה גם מעצבן נורא. ואולי גם מחכה שהפגישה כבר תיגמר. כך לפחות הרגשתי בפעם האחרונה. אני באמת מאד מבולבלת עם הכל. ולא יודעת כבר מה נכון.ואיך גם ליישם לאור הכל.