סליחה על כל ההצפה...

וגם..., הוא הרי לא יתן תשובות, כי...,זה הרי לא העניין. לא האישיו.המטרה . אז..., אני אמורה פשוט רק לדבר את הכעס ומה הרגשתי,וניקח את זה למחוזות אחרים...? אז איפה בדיוק הקשר איתו? החלק שלו אם ישנו? האחריות שלו? ואם הכל העברות..., וגם אם יגיד כמו תמיד, שיש לו אחריות, ויש לו חלק, נו אז...?? בסופו של דבר, קורה מה שקורה וחוזר על עצמו,, ואז אני אמורה לדבר על איך הרגשתי ומרגישה. לא יכולה!!!!! מקומם!!! וכמו שהוא אומר, כשהכעס ממלא הכל, זה לא מותיר מקום ולא מאפשר לכלום נוסף להיות. וזה נכון. אבל זה מה יש. וגם את הכעס נמאס לי כבר לדבר.שוב ושוב.וזה חוזר... אז אין לי מושג מה הולך פה, שם,...ולאן אם בכלל... כרגע חנוקה ולא רואה תטעם להגיע, אם לא מסוגלת להגיד את עצמי. אז חבל....בשביל מה. כדי להרגיש אותו איתי?? כרגע זה רק מעצבן יותר.ושוב מקומם! ונכון, שאם אולי יהיה לו מה להסביר, ואולי גם דברים ישמעו אחרת ויובנו אחרת, יתכן שגם ארגיש שונה. אולי..., אבל זה הרי לא יקרה. כי זה חד צדדי. אז....?? עדיף להגיע כשאהיה מסוגלת אחרת.., ולדבר על הכל.וכמו שצריך. על הכעס.להיות פגיעה.חשופה.חלשה.חסרת אונים.לבד.זקוקה.ומתגעגעת. כרגע....זה לא המצב. גם אם מרגישה כך. ובעיקר מרגישה לבד.והיחד איתו מרגיש מזוייף ואשלייתי, וחבל שגם הגעגוע יתנפץ באחת, כשאשב מולו כמו ילדה מפגרת נזעמת. אז חבל..., גם לקלקל את הרגש הכביכול חיובי הזה.(שכמו שאמרתי,גם טיבו לא ברור לי) וכרגע לא יכולה לדבר גם על זה. מרגיש כמו דרך ללא מוצא.