אוףףף. לא נראה לי שיש פתרון

התחושות כלפיו,כלפיי,וכלפי הטיפול הזה מתחלפות לא מעט. וזה קשה לכשעצמו,(כולל מצבי הרוח המשתנים באופן כללי), ולא ברור לי גם מה מניע כל תחושה (חיובית או שלילית),מה טיבה ,האם היא בכלל אמיתית, מזוייפת, אשלייתית או מה...? למשל...,יש געגוע שעולה, אבל לא ברור לי למה בדיוק, ואם זה אליו כמטפל...,או אליו כגבר, ואז שוב האשלייה..., מילוי הבור השחור הזה ,החסר הגדול, הפאנטזייה...., אני יכולה גם להתגעגע לכאלו שממש הדבר האחרון שהיה מומלץ ,זה להתגעגע אליהם כביכול...,כך שזה מבלבל אותי מאד גם בהקשר הזה. ולמה בדיוק הגעגוע? לחיוך שלו? אז שוב אני באיזור הדימדומים... ובמילא כשתיהיה פגישה...שוב המציאות תטפח. וארגיש שוב קטנה ומפגרת כעוסה וחסומה, ושהכל בעצם אשלייה, כולל הפאנטזייה הזו עליו....,שרק מקשה יותר ואולי גם תוקעת. ואפילו בה אני לא יודעת אם יש ממש. ?? ולא יכולה לדבר איתו על כל זה! מעבר לזה שוב הכעס מאד קיים. ולא נראה לי שאגיע לפגישה איתו לכשיחזור..., "לא מגיע לו". אני ממש גם לא מסוגלת אחרי החופש הארוך הזה שלו, וכל מה שהיה, לשבת מולו. ואחרי שנפש התנתק כייף נח ,חיי את חייו ,שאני לא חלק מהם(כשבסוף אפילו גם לא הציע שוב להשאיר לי כתובת...למקרה שאחליט אחרת), חוזר לעבודה ועכשיו....,אני אמורה לשתף במה שעבר עליי. כי זה חשוב נורא.והכל משמעותי.... זה מעצבן!! ברור לי שזה החיים שלי, ואם אני רוצה שינוי כנראה שאלו הכללים. אבל....אני לא מסוגלת!!! זה ממש בלתי נסבל ואני יודעת שאהייה חסומה מאד. אז מה עושים??? מה עושים?? זה חזק ממני. ואני ממש סגורה. בכל אופן שוב מרגישה את העס