בהמשך לסודיות...ולמבט על..

אני גם מקנאה, אבל גם לא רוצה האמת,ולמרות התסכול על המקום שלי בחיי ואיתו ,וגם הסקרנות..., לדעת עם מי נסע ואיך בילה ומה עושה עם משפחתו בחופשות ובכלל וכו. אבל בדברים אלמנטרים שגם נוגעים אלי,אליו וכמובן לטיפול ולקשר שלנו, כמו..., מתי נוסע מתי חוזר, מה אם יהיה מקרה חירום(גם אף אחד לא יודע שאני בטיפול.והוא כמובן יודע את זה), איך ומתי ניתן לפנות ,האם זה בסדר להתקשר וכו...,זה נראה לי משהו שכן היה צריך שיאמר. ומצידו. אפילו רק לשם ההרגעה(הרי לא מאמינה שבאמת הייתי עושה בזה שימוש אם זה לא היה הכרחי. והוא גם יודע את זה). אלא כדי לתת לי הרגשה בטוחה ורגועה, ושהוא באמת גם למד מהפעם הקודמת,לדבריו. ולמרות ההתנגדויות שלי והכעס והתסכול(שהרי אני לא עושה בכוונה ), ואולי דווקא בגלל זה! מה זה לא אובייס?? וזה שלא כתב לי בסוף ולא הציע שוב לתת לי כתובת מייל בכל מקרה, ואם בכל זאת ארצה לכתוב לו, זה באיזשהו מקום, נראה לי הדבר שמעכב, שבעצם לא מאפשר מבחינתי לפרוש כנף ולהתבונן על. כי כשהכעס חוסם,וההרגשה לא בטוחה, ונינוחה, זה מן הסתם שוב משאיר בדבר עצמו, מערבל, ובאי יכולת להתנתק מכל זה, ולשבת ולדבר על איך הרגשתי ומה כתבתי פה...., וכו..., וזה נראה לי ברור.אז למה הוא פועל כך?? וכמובן שזה סוגר אותי בסופו של דבר. ואיך זה אמור להתאפשר כשזו ההרגשה, ועוד אחרי הפעם הקודמת?? שהכל גם כבר נאמר. ואולי יש דברים בגו, שאני לא יודעת, והביאו למצב כזה. ?? אבל איך אדע אם הוא לא אומר?? אז מן הסתם הפרשנויות שלי והסרטים שלי מככבים. ברור. איך לא אם זה המצב בשורה התחתונה? ושוב ושוב גם "להטיח" ולכעוס ולחנך ולזעום , זה גם מעצבן.וגם...מה זה בכלל תורם? חוץ מלהרגיש עוד יותר פאטתית ונבוכה.כשהוא יושב מולי ומתבונן בי במבט ,שלא ברור לי (וכי עכשיו.....,זה הזמן שלי להתמקד בי ואני גם משלמת עליו). אוייי...., זה ככ מרגיז! האם ניתן להבין את זה??אותי?? או שזה לגמריי שלי ואין פה שום דבר ממשי מציאותי מעבר ?? והמעניין שדווקא כששואלת אותו משהו ,מתוך למשל הקשר שמגיעים אליו, ואפילו אם זה מאד אישי, הוא פתאום יכול לענות בכנות(כי לא רוצה להגיד שקר), אבל לא מרחיב. ואז...,זה משאיר את הנסתר הרבה יותר קיים מהגלוי ומעורר לעוד תהיות שלעיתים מטרידות.ואז כבר אין מענה. אז....מצד אחד, להמנע מכל אינפורמצייה, אפילו טכנית לגמרי, מנגד, "לזרוק" דברים מאד אישיים ,שמעוררים הרבה יותר ממגורים, ואז...גם להשאיר אותם כתעלומה, כי זה כבר כביכול יכול להכביד עליי. אז באמת, ככה יוצא בסוף, שזה מכביד! אני האמת..., לא מצליחה להבין. לא מצליחה. ולא מקבלת מענה ברור. והרבה דברים לא מדוברים גם כשמדוברים. או נשארים עדיין כלא בהירים. הזמן בסהכ קצר, הכעסים גדולים, יש חסימות, יש התנגדויות בשל כך, יש בור שחור, יש חסך גדול, יש צורך, יש גם הרבה חיבה ורצון לעוד...., וקנאה ותיסכול גדול, אז... איך ניתן לעזאזל להצליח כשזה המצב?? ואולי המסקנה צריכה להיות שוב, שטיפול זה לא עבורי?? או אולי דווקא, זה מה שנקרא טיפול.ו...זה הכי בשבילי ??? לצערי. אוף...לא בא לי על חיים כאלה! ומרגישה גם, כמו שכבר אמרתי, כאילו אני לא בסדר, שחושפת פה בפני כולם, וביותר מדיי פרטים, במשהו האינטימי כביכול שהוא רק שלי איתו. ואולי גם "מלכלכת" עליו כביכול??(כשזו לא כוונתי בכלל), ושוב חשה את הפלונטר הזה. האם אני פועלת לא נכון???