הי

אנימה היקרה היא שהעלתה לכאן פעם את השיר הזה לא אחת ראיתי: הונף הקרדום והורד ונינעץ בשאר; מעולל בעפר הוא שרוע דום - זה הנוף המרטיט, הנוהר. השריד היתום מזדקר נוגות מיותר ועירום מכל. ותמיד נדמה: הפעם הזאת לא ישכח העץ, לא ימחול... תיפקדנו שוב, אך שנה תינקוף - תעמוד משתאה, תביט: למרום כאז כמהה הנוף, ונוהר כאז, ומרטיט. אני חושבת שהשבר עמוק... קשה, קשה לי לקום... ומפחיד לי... שבריריות האדם היכולת ליפול וחוסר הידיעה. קראתי ספר על דיכאון, והוא מתחיל כך: "דיכאון הוא הפגם שבאהבה". גילת.

גילת, המשפט שלך הזכיר לי: "מסוכן לחיות, מתים מזה". מה שלומך את, גילת? יש לך מילים שלך? (ולא בנימה מאשימה, פשוט רצון לדעת וגעגוע) נעמה.

הי נעמה, לפעמים אין לי מילים שלי, וזה באמת חבל, וזה באמת עניין, זה לא סתם... ואולי זה בגלל הפגם באהבה, הפגם ביחסי אנוש... בכל אופן, נכנסו שם גם כמה מילים משלי, מילות יאוש כאלו, ואני נבוכה בהן: אסור להתבכיין וגם לא מועיל. תודה על תשומת הלב, על ההתעניינות, אומר לך גם מה שאמרתי למטפלת שלי: לא מרגישה שמגיע לי. בכל אופן, כתבתי לך גם קצת למטה. ליל מנוחה...

https://www.youtube.com/watch?v=HTc2sNyxPKY