שאלה לכולן

היי כולן/ם, אולי מתוך דיבורים בטיפול, אולי מתוך סקרנות, אולי מתוך חיפוש הזדהות, רציתי לשאול שאלה את כל מי שתרצה לענות: מה זה אוכל בשבילכן? איך נראית מערכת היחסים שלכן עם אוכל? נדמה לי שזה כמעט תמיד נושא טעון, לכל מיני כיוונים, חיוביים ושליליים. אז אני מעריכה את המאמץ והאומץ שמענה על השאלה דורש... אשמח לשמוע. נעמה.

הי נעמה, אוכל. הוא לפעמים משהו שיש לי עליו שליטה שהוא בהחלטתי הוא לפעמים משהו ראשוני שאני בטח יודעת לעשות שבו "נשארתי אני" גם אם דברים אחרים התפקששו למרות שזה עקום מאד. כמו שינה, קימה, מקלחת. דברים בסיסיים כאלו. לפעמים הוא משהו מנחם לפעמים הוא משהו שנכנס לתוכי משהו שאני עושה. לפעמים הוא משהו שאני עושה יותר כשמרגישה לא בנוח, כשחלקים אחרים שלי לא באים לידי ביטוי. כשאני יושבת עם אנשים ואין לי מה להגיד. לפעמים הוא סוג של יצירה: הבישול, למרות שמשהו מאד ראשוני לפעמים הוא משהו שמזכיר לי המון המון לבד: לפעמים אני רוצה לבשל בשביל מישהו, או שמישהו יבשל בשבילי. לפעמים הוא מזכרת לרצון שלי, לאהבות ולהעדפות האישיות שלי. מרגיש לי "אני". ולפעמים בימים קשים הוא הדבר היחיד שאני "עושה". ואז אני כועסת על עצמי שאוכלת, מרגיש רע מאד כשזו אחת הפונקציות היחידות שאתה ממלא. כל מיני מחשבות. נדמה לי שאצלך הם שונות מאד, אז שתפי גם? אני אחת שאוהבת לאכול. אף פעם לא "שוכחת". גילת.

בכל זאת אענה לך.. לרוב אני אוכלת נורמאלי. לפעמים כשרע ועצוב או גם כועסת, אני יכולה קצת יותר ולא מזיז לי מכלום. לפעמים כשממש רע עד כדי שרוצה למות אני יכולה לא לאכול בכלל (אבל זה נדיר). לא הגעתי למצב של הקאות או משהו דומה..

מעניין מאיפה באה השאלה הזו שלך....בכל אופן, זה מורכב כל כך, מסובך לענות, אפילו מביש במידה מסוימת אך אענה בכל זאת... אצלי זוהי אכילה רגשית, מאוד תלוי ברגש, בד"כ כשאני עצובה אוכלת הרבה פחמימות...את יודעת שדווקא רוב האנשים לא אוכלים כשרע להם? ואותי זה מבאס שאצלי זה הפוך...והכי קשה לי שהשאלה של האנשים זה איך את יכולה לאכול במצב הזה? וזה מרגיז, כל החיים שלי זה היה אישו רציני. מאבק עיקש ומתמיד :( ותמיד אמרתי שהמחלה שאני לא אחלה בה לעולם תהיה אנורקסיה... בדיחה מפגרת על עצמי. מקווה שעניתי, מיכל

רק קצת הזדהות, אם זה עוזר... אומרים שבדיכאון יש הרבה פעמים ירידה בתאבון, אני בדיכאון (או שלא?) - ואין... אם כבר אולי להפך. ואני גם "צוחקת", שאם לא יהיה לי תאבון, אז אדע שמשהו *באמת* לא בסדר איתי.... נזכרתי גם שאודי כתב לך פעם, לזכור שכשרוצים אוכל בעצם מחפשים אהבה, או משהו בסגנון הזה, אם איני טועה. גילת.

אנסה גם? לא פשוט לי. אוכל זה הקישור ביני לבין הגוף שלי, זה מה שמקיים אותו. אוכל הוא צורך, ולא מוצא חן בעיניי שיש לי צרכים. אוכל הוא, השם ישמור, רצון, ובכלל לא מוצא חן בעיניי שיש לי רצונות. כשאני אוכלת, אני מרגישה דוחה. מביך אותי לחשוב על זה שכל מי שרואה אותי יודע שאני אוכלת, אחרת לא הייתי קיימת. לתחושתי, יודע שאני אוכלת המון ולמה לעזאזל אני עושה את זה אם גם ככה אני תופסת המון מקום שלא שייך לי? אוכל הוא הכישלון שלי לקיום נקי. הוא מלוכלך מעצם היותו, מעצם כניסתו לגוף שלי. אוכל הוא הנושא שכשמדברים עליו, נסדק הדימוי של נעמה השקולה (שקולה. כבר הרבה זמן שלא. שקולהמשקללהישקללספורלצוםלנשום). (אודי, הלוואי ותראה ותוכל לאסוף אותי קצת? התפזרתי לקילוגרמים וגרמים וגוף מתנפח ולא מפסיק. הלוואי ותראה ותוכל לומר מילה מרגיעה? זה באמצע שרשור ויש סיכוי שתפספס, אני יודעת, אבל לא יכולה לבקש בהודעה ראשית יותר. אז בבקשה תראה?) נעמה.