אז.....התקשרתי.

לא הודעה, בלי מילים מעורפלות. אני: שלום, אני מדברת עם ד"ר...? הוא: כן...(מופתע לגמרי!) אני: רציתי לברר אם אפשר לקבוע איתך פגישה להתייעצות ולשיחה?... הוא: כן, אבל צריך לבדוק ביומן שלי.....ביום...בשעה נוח לך?.. אני: כן, נשמע מעולה. הוא: רק מה לרשום ביומן, מי רוצה להתייעץ איתי? אני: תכתוב הפתעה..:) הוא: מחכה לך. אני: אני עדיין רצויה? הוא: תמיד. ניתקתי את השיחה עם חצי חיוך... אבל כמה דקות אחרי אמרתי לעצמי "מה עשית??? הרי את לא מסוגלת לראות אותו ולהתמודד עם כל הסיפור הזה?" מצד שני - מה יהיה אם הוא יגיד שנכון להפסיק את הטיפול??? שהוא באמת לא יכול יותר??...שקשה איתי מידיי?... הרי כבר הייתה תקופה שהוא אמר שהוא חושב שאולי נכון לסיים את הטיפול, ובסוף החלטנו לתת עוד צ'אנס. יש עוד כמה ימים לפגישה... ובפשטות מפחדת. מפחדת מהפגישה. וממה שיעלה בה. רחל.

ואפילו מקסים. קצת מפלרטט כזה :-) בהצלחה

תודה יקרה על מילותייך..! הלוואי ואהיה אמיצה וגיבורה בפגישה... ושנדבר על הכל, בפתיחות, בכנות. גם אני וגם הוא. ושבאמת נגיע להחלטה אם הטיפול הזה נכון לנו, ואם כן, מה משנים כדי שיהיה אחרת... רחל.