הבנה ברמה הרגשית

הטיפול היה מאוד טראומטי רגשית ופוגע. הרגש נאטם שם. הזדקקויות ו'התפרקויות'.. וכעסים וצרות עין בפערים. וטיפה גם חיבה, אבל לא כזו שמעלימה את כל השאר... מה אני אמורה להבין רגשית? אנחנו חיים בעולם חברתי תחרותי ואני נחשלת כי לא שגשגתי השכלתית ותעסוקתית ובמקום זה הגעתי למצב של תיוג בשל חושלות. זה פוגע לי בתחושת הערך. אז חברתית אני מתביישת ועסוקה בהסתרות. איך זה מרגיש לדעתך? לא משהו. אי אפשר לשים הכל בצד ולהתמסר לאיזה הרגשה מסוג אחר באופן מלא. זה פשוט מציק. אני זקוקה לתחושת זהות והישג מתוקנים. כאלה שיגרמו לי גאווה בי. לא בושה.

היי מימה, מכירה את האלה שיש להם סטרט-אפ מצליח, משפחה, בית יפה, חופשה לחו"ל כל קיץ וכל דבר שהם יכולים לומר שהם רוצים, אבל הם פשוט מדוכאים? הם מתוייגים בחברה הכי גבוה שיש, ומרגישים בתוך עצמם הכי נמוך שאפשר. אז אולי זו קלישאה, אבל כנראה שבקלישאות האלה יש משהו נכון - גם הגאווה היא ברמה הרגשית ולא בחומרי. אולי דווקא אם תצליחי, בטיפול הזה, בטיפול אחר, לבד, אני באמת לא יודעת ומצטרפת אלייך בתסכול חוסר הידיעה הזה, אבל אם תצליחי איכשהו להתחבר לרגשי, תוכלי להתחבר גם לבושה של הרגשי ולא של החוץ וגם לגאווה שנמצאת שם. נעמה.

שמעת על אילאיל צין? אני מצרפת לך פה קישור שאולי יחזק אותך קצת. http://www.youtube.com/watch?v=13mrjGqilfg את יודעת, אני מכירה הרבה אנשים עם אחוזי נכות וכל אחד לוקח את זה באופן אחר.יש כאלה שההכרה בנכות קשה להם אבל מצליחים להנות מהזכויות שזה מקנה. יש כאלה שגאים בעצמם על איך שהם וממשיכים בחייהם ולהגשים את חלומותיהם, עם נכות או בלי נכות, הם מה שהם וההכרה בנכות לא גורמת להם להרגיש פחות שווים או מוצלחים. יש כאלה שממש מתביישים ומסתירים וסובלים מההכרה הזו ומרגישים שהחיים שלהם נגמרו ועסוקים במלחמה ובהרס עצמי ויש עוד אחרים. נראה לי שלא סתם התגובות שונות, אצל כל אחד זה פוגש ומפגיש ממקום אחר עם העצמי. אני מאמינה שאפשר להצליח להתרומם מהמקמות הקשים שאת מוצאת את עצמך בהם, אבל זה מצריך עבודה קשה מאד מאד, אומץ להפגש עם עצמך ועם האחר, סבלנות, הכרה בחלקיות של העולם ועוד דברים שמגלים לאורך הדרך שחלקם מייסרים, גורמין לאובדן התמימות ויש גם הפתעות טובות ומעצימות.נשמע שהתהליך שעשו איתך לפעמים היה לא מותאם, או לא בזמן, לוחץ מידי וכשאת לא עושה את רצונך וכ"כ מושפעת מהאחר תחושת ההשפלה והסבל הרב שנגרם בעקבות כך מובן. אני יכולה להבין את הביטויים הקשים שאת כותבת כאן על תחושת האינוס שאת חווה, יחד עם זה כמו שאודי כתב יכולה להתעורר כלפי הדברים גם תנועה של דחיה, נראה לי בעיקר מכך שהכל מושלך על האחר. הלא טוב שקרה לך, קרה! אי אפשר להתווכח עם זה, השאלה האם מתחפרים במה שקרה או שהכיוון הוא לקחת את מה שקרה, להתבונן על זה קצת מבחוץ ולא מתוך חוויה חוזרת ונשנית ולהמשיך לגדול מתוך זה. נשמע שאת מתעקשת להשאר קטנה ופגועה. זו אפשרות אבל זה קצת מכלה את חייך, אפשר גם לגדול מתוך הקושי, צריך אומץ לגייס את כל המערכות שיכולות לעזור בכך. אי אפשר לגדול לבד. לי מרגיש שכמה שאת משתפת פה ומול גורמי מקצוע כאלה ואחרים את בעצם משאירה את עצמך לבד. אם תרצי אשמח להקשיב (לקרוא) למה שעולה אצלך בעקבות דברים אלו.

תודה על התגובה. אני דווקא מסכימה איתך ומוצאת שהדברים שכתבת לי רגישים ונבונים. מקווה כן להצליח להעזר בה איכשהו הפעם, בניגוד לעבר. יש לי מלא רגשות מעורבבים כלפי דמותה, לפחות ככה יודעת שהרגש ההקשרותי חי בי ולא מנוון. זה מוכיח את זה.