קורה לי משהו מוזר..

בזמן האחרון הייתי בסדר...אפילו לפני שנסעה מצבי החל להשתנות לטובה, אני מרגישה יותר על קרקע יציבה, מרגישה יותר בטוחה בדברים וגם פחות שחור לבן... חלק מהטיפול שלי או ממה שדובר זה לדעת להביע את רצונותיי ולא לרצות כל הזמן אחרים...פעם פשוט חשבתי שאין לי ממש רצונות....אז התחלתי להביע את רצונותיי, דעותיי וכו', לומר יותר מה אני רוצה וגם להעז לעשות...לא רוצה לפרט אבל פתאום מרגישה שזה לא בטוח לטובה, שיש לזה מחיר...פתאום נלחצת מזה...ואני לא כתבתי לה בין פגישות כבר...עכשיו כתבתי לה כי נלחצתי..היא ענתה שזה בסדר...אבל מרגישה ששוב הולכת אחורה? או שהנה היא חזרה אז עכשיו מותר לי להיות פחות גיבורה???? פתאום לא קל...הייתי ממש בסדר במיוחד בפגישה איתה.....ועכשיו? מרגישה זקוקה לה שוב....או שמותר שוב?????

אפשר לשתף אותך?.. זה קצת מביך כי זה משהו מאוד אינטימי כזה... כשאני זקוקה לה אני מחכה לזמן ללכת למיטה לעצום עיניים ולדבר איתה ב"כאילו",בשלב מסוים אנחנו מדברות ממש ואני רואה אותה בצבעוני עד שמאבדת שליטה ונרדמת או שמשהו הורס את האידיליה.זה מנחם ומרגיע אותי((-: אז מה הבעיה להיות זקוקה?מותר.אלוקים ברא את כולנו "חסרים" שנהיה זקוקים אחד לשני. חלום(ים)

אולי אפשר ליפול כי יש מי שיתפוס? שמעתי פעם- חיבוק זה המקום הטוב ביותר ליפול לתוכו. הילה

יקרה, מצטערת אם נדחפת. נראה לי מאוד בסדר. ברור שמותר, כמה ואיך שתצטרכי. לפעמים טיפול הוא כמו אוכל טוב ומזין, ואת יכולה להמשיך לאכול עד שתחושי שבעה. נטע.

איזה מקסימות...ובכלל זה שאודי לא ענה נתן אפשרות לשיח :) תודה אודי, פתאום זה טוב שלא ענית מיד...הנה עוד התקדמות. חלום, איזה ניק מקסים :)גם אני מדברת איתה ב"כאילו" זה דווקא מצויין, להיות זקוק? כלנו זקוקים השאלה מה המינון.. זאת הבעיה. הילה, יפה המשפט שחיבוק זה מקום טוב לפול לתוכו. נטע, דימוי לאוכל זה מזכיר לי את הפרסומת על משקפיים "זה מוצר צריכה בסיסי". אז אתן צודקות שלא נורא להזדקק הבעיה היא שהמינון מפריע לי... ובכלל חושבת שוב על פרידה...לא יודעת למה...מה עושים עם המינון? איך מאזנים? מרגישה שכל פעם חוזרת אחורה... תודה יקרות, מיכל

נכון תמיד אומרים שיש גם כמות וגם איכות? אז אולי, וזו מחשבה שיכול להיות שקצת לא קשורה אבל אנסה בכל זאת, אולי בכל פעם שאת "עולה לשלב הבא" וזקוקה לה באופן אחר, את גם זקוקה יותר? ואז את מסתדרת ברמה הזה, ב"סוג זקוקה" החדש הזה, וכבר פחות צריכה אותו. ואחרי שממש הסתדרת בו, את כבר מוכנה ל"סוג זקוקה" חדש. ואז הוא חדש ומפחיד, ואת זקוקה בו הרבה, אבל אחר כך הוא ממשיך לאותו תהליך... עד שהסוג זקוקה יהיה כזה של מחשבה עליה, זיכרון הטיפול, הידיעה שהיא שם אם תרצי לחזור יום אחד. סתם מחשבות מבולגנות, פשוט הרגשתי שהמשפט "חוזרת אחורה" כל כך לא מתאים לתחושה שקיבלתי ממך לאחרונה, ממש להפך, וניסיתי למצוא לעצמי הסבר. נעמה.

אצלי זה קרה לבד עם הזמן. לא עשיתי בשביל זה משהו מיוחד. כן,קורה לפעמים שאני נבהלת או סוערת אחרי הפגיש ומרגישה שאם ככה אחכה שבוע יצא מדעתי.במקרה כזה אני שולחת לה מייל קצרצר והיא בדרך כלל עונה לי באותו יום בערב וזה מרגיע אותי.אחרי זה אני פנויה לחיים שלי עד שנפגש.כשאני רוצה להבין איזה משהו או לפרוק עומס רגשי,אני כותבת וקוראת לה בפגישה אם זה עדיין רלוונתי.ברור שיש פעמים שאני כל כך הייתי רוצה אותה איתי והיא לא...מה נשאר במקרים כאלה חוץ מלהתגעגע?..בקיצור,עם הזמן נהיה יותר נחמד להיות בקשר.לא יודעת אם הצלחתי לנחם.מקווה שתרגישי יותר טוב בקרוב. שלך,חלום

את יודעת,נדמה לי שכולנו לפעמים חוזרים אחורה וזה בסדר,חלק מהחיים.נעמה כתבה מאוד יפה .הרבה פעמים כשיש התקדמות אז יותר קשה להיות לבד עם עצמך במקום החדש הזה וגעגועים נהיים חזקים יותר,יש יותר הזדקקות וכמיהה... שולחת לך חיבוק וכוח חלום