איך

איך מרפאים את הרגשת הבושה? לפעמים אפילו אם שואלים אני כבר אומרת באופן אינטלקטואלי שכן, הייתי בטיפולים פסיכולוגים ויש לי התמודדויות על רקע נפשי, יש אפילו פעמים שאני מציינת מול אנשים שאני מקבלת מביטוח לאומי קצבה, כי איכשהו זה עולה, מישהו שואל משהו.. ואני נראית נורמלית ומיושבת כזאת. אנשים לא היו מנחשים. אח"כ אני חוזרת הביתה ללבד שלי ואיכשהו אני לא מצליחה לעכל שום דבר ברמה הנפשית. אני נכות? אני חיים כאלה עקומים התפתחותית? וכבר בת 30 פלוס.. אני אוכלת מקיאה ובוכה, וקוברת את עצמי במיטה ועולות מחשבות ואני כ"כ לבד במן פיצול פנימי כזה. כן, אני נראית סבבה כזאת, רגילה ונורמלית כזאת. ורק שאני לבד בחדר הבכי לא מפסיק אני לא מסוגלת לעכל. אודי אולי הכל היה טעות? אולי זה היה טעות? אולי הפסיכולוגית מעולם לא הייתה צריכה ללחוץ עליי באופן לא מותאם מתוקף סמכותה שאצא לעבוד והעוס"ית לא הייתה צריכה להציע לי לעבור תהליכי הכרה בנכות נפשית וזכויות . אולי היה הרבה יותר טוב אם הפסיכולוגית דאז הייתה פשוט מסבירה לי את הסיבות למצבי וגם מסבירה מהו טיפול פסיכולוגי כמו שצריך במקום לכפות עליי התערבויות מעמדת הסמכות שלה . אודי אם אצליח אי פעם לגרום לך להבין שעברתי משהו מאוד לא בסדר, מחוץ לטווח העיכול וכל תחושת הזהות שלי משובשת עכשיו והנפש מיוסרת. העובדות הן שכן- היו לי מצוקות רגשיות ועדיין יש, ואני מקבלת קצבה ולצערי עדיין יש לי התקפי אכילה. אבל אני לא מצליחה לעכל את הדברים האלה ומתגעגת לימים בהם רציתי לעצמי חיים טובים ותחושה של ערך והצלחות. רציתי שיהיה לי טוב. איך יכול להיות שאדם נכנס לטיפול פסיכולוגי עם רצון 'חף מפשע' שיהיה לו טוב ובמקום שכך יהיה משחזרים לי דברים איומים ונהיה רע והתפכחות פתאום שהעולם זה משהו אחר ממה שהוא חשב, שהכי חשוב היכולת ליצור קשרים ותחושת הזהות המגובשת של אנשים זה מה שקובע גורלות ואיכות חיים ולא ציון כזה או אחר במבחן. אבל עכשיו בעיה של בושה. אני לא מצליחה לעכל שהיו לי כאלה חיים. היה יותר קל וברור מתי שכל מה שרציתי היה לרזות. למרות שתמיד גם רציתי לטפל, אבל לא ידעתי שלהיות מטפל זה אומר ביד אחד להשמע אמפתי בשניה להציב גבולות ולתסכל. חשבתי שזה רק החלק של התמיכה והטוב. אודי המודעות מכאיבה לי כבר שנים. אני מעמידה פנים שאני סבבה כמו כולם כלפי חוץ אבל כשאני לבד יש בכי ועוד בכי. אודי מה עושים? והמטפלת בחו"ל... הגברת בחופשה. בקושי הספקתי לחזור אליה וכבר היא לא זמינה. האנשים שזקוקים למטפלים הם פשוט אומללים. איזה כיף לאנשים שפשוט חיים את חייהם בלי להזדקק לתמיכה והחזקה הנוראית של מטפלים. לפרקטיקת 'התמודדות עם חסר' הארורה הזאת. זה בכלל לא מה שהייתי צריכה. אבל מי שואל אותי? נכנעתי. שפסיכולוגים יאנסו עליי איך שהם מבינים 'מה מטופל צריך'. באמת שאין לי כח יותר לכלום. הסבל שבר אותי. ניצחתם. אני מספיק חלשה כדי לא יהיה לי אכפת שאתם משפילים אותי בשביל טפטופי תמיכה. נצחתם. רצחתם לי את האגו. לא נשאר טיפת כבוד עצמי. לא נשאר כלום. הזדקקות טהורה וכאב וייסורים והמתנה להוד מעלתה שתשוב מהנופש שלה כדי שאולי אזכה לקבל ממנה יחס ועזרה לשפלת ערך כמוני שלא שווה כלום ולא מסוגלת לעזור לעצמה. אדם שלא מסוגל לעזור לעצמו הוא אבוד כזה, נמאס לי לסבול. אכלתי המון היום. זה עוזר להרגיע ולאפס רגשות אבל יוצר בעיה חדשה של עליה במשקל וגם זה מדכא. נראה לי מחר אני יצום. שמשהו יצליח לי כבר .אפילו לרדת במשקל כבר אין לי כח. אני אלך לקרוא משהו, או לישון. שוב דמעות. מתי יפסיק כבר..

... לומדים לקבל את עצמנו כמו שאנחנו. לומדים לקבל חלקיות. לומדים להזדקק לזולת ולפסיכולוג בפרט. ושזו לא השפלה. חוצמזה, מימה, בושה אינה בהכרח דבר רע. לעתים, לדעתי, שווה לבחור להסתיר ולא לפתוח הכל בצורה כל-כך גלויה, 'אקהיביציוניסטית'. אני מאמינה שהאיזון במשקל מגיע יחד עם האיזון הנפשי, ולשם כל דרושה עבודה קשה. לפחות נראה לי שאצלי זה כך, אני די מאוזנת במשקל בשנים האחרונות ונראה לי שזה קשור לתרומתו של הטיפול הנפשי שעברתי. כנראה שזלילות וצום/הקאה – שני קצוות – אינן הדרך הבריאה. סוריקטה

ממליצה לך (ובכלל לכולכם) להכנס לאתר של אודי ולהקשיב להרצאה שהוא נתן בכנס בפוטותראפיה. אודי מדבר בדיוק על הפרעות אכילה (אנורקסיה ) כסימפטום של התנגדות לצורך בהזדקקות ,כתגובה לצורך בתלות/הזדקקות בינקות שלא מצא מענה נכון ע"י הדמות המשמעותית עבור התינוק (האם). האנורקסיה כאקטינג אאוט .התנגדות מוחלטת לחלקיות. או שאקבל ה-כ-ל מדמות המטפלת .אם לא ,מוותר על הכל. לא רוצה כלום, ו"אסתדר בעצמי".. הרצאה מרתקת ביותר. ואודי, אם טעיתי בגדול ופירשנתי מאוד לא נכון את דברייך. בבקשה, האר עיני. (אבל באופן שלא ארגיש מפגרת, טוב ??? )