לאודי, בהמשך

הי אודי, ראיתי את תגובתך אליי למטה. אני ממש ממש העץ המתאפק. אני מנסה להישאר רגע, להיות ב"בוא" ולא ב"לך". ויש כאן המון עצים אחרים, ותגובות, ואופי... אתה יודע, בטיפול אני מרגישה קצת שככל שאני נפתחת יותר, כך אני מרגישה אותה זרה יותר, ואז אני עוד יותר מנסה להיות אני. (מבולבל?) אולי זה קשור לטלטול של ה"לך" ו"בוא"?... "בוא": אני רוצה שתהיה אתי ותקשיב לי "לך": אתה זר ומה עם, בוא אדם קצת זר אם אפשר רק לשבת ליד בלא להתערבב ובלא להימחק. http://www.youtube.com/watch?v=vjEbQr56ty4 (אדם גם לעצמו הוא זר...)

גילת נפלאה, אולי הקירבה היא שזרה לך, ולא את עצמך? נעמה.

נפלאה את בעצמך... גילת.

כ"כ מזדהה עם מה שכתבת, שככל שנפתחת מרגישה אותה יותר זרה... אצלי זה דומה אך שונה - ברגע שמרגישה שמישהו כמעט קרוב אלי באמת, אני מרגישה זרות כ"כ גדולה וממהרת להתרחק. צריך להרוג את מי ששייף את הלגו והפך אותו לקובייה...

מי שייף את הלגו והפך אותו לקוביה?... אני מודעת לכך שזו שאלה שכמעט-בטוח-לא-תקבל-מענה, אבל בכ"ז חשבתי להניח אותה. ואני מקווה שתישארי איתנו, גם אם כרגע בצורת קוביה. איך שמתאפשר. לאט לאט. גילת.