.

קראתי מה שכתבת וחשבתי לעצמי - לא אגיד "לא נכון", אאפשר יותר לסייע.. אך פתאום התחלתי להלחץ. איבדתי את עצמי. איך עושים את זה? מי אני בלי זה? זאת אני! דחויה! זאת המהות שלי, זה הקיום שלי.. אלה החיים שלי. אם אניח את זה בצד, מה ישאר לי? מי אהיה?! מרגישה שללא זה לא אהיה קיימת עוד, אעלם! זה מובן בכלל??? אני לא יודעת להתנהג הפוך. תגיד לי מה להגיד! מה עושים? איך מאפשרים? איך לא משחזרים דחיה? איך לא מפרשים כל מילה לרעה? אני לא יודעת!!!! אני לא יודעת לצאת מזה!!!!!!!!!!!!!!! אני תקועה!!!!!!!!!!! אני כלום בלי זה וכלום עם זה!!!!!!! אז איפה אני?!?! אני קיימת בכלל??????????????????. דייי!!!! אני משתגעת!! זהו!!!!!!!!! אני לא מבינה כלום!!! זהו! זהו!!!!!!!! זהוווווווו!!!!!!!!! תגיד לי מה לעשות!!!!!

מי שצריכה אולי להרגיש דחוייה כאן זו סיגללל (מקווה שלא פיספסתי איזה ל'). היא נתנה לך שיעורי בית ממש טובים, כתבה לך "מה לעשות". ממש השקיעה, ולא זכתה לשום התייחסות מצדך. לאחרות שכתבו לך דווקא התייחסת. גם מצד הבנות האחרות משום מה בד"כ סיגללל אינה זוכה לתגובה, אך נראה שהדבר אינו שובר את רוחה. כמו שזה נראה מהצד היא האנדר דוג האמיתי ולמרבה הפלא דווקא החיובי כאן בפורום....סיגלללל אני איתך!

והנה, דווקא באופן פרדוקסלי, אני לא מרגישה דחויה בכלללל. אני מניחה שמי שקוראת את ההודעות , לוקחת מה שמתאים. ותודה לך על ההתייחסות ועל המילים :-)

התייחסתי למה שכתבה, קראתי, חשבתי והערכתי.. אבל לא הגבתי..וגם לאחרות דווקא לא הגבתי.. את צודקת שזה לא בסדר, ורציתי לכתוב. גם חשבתי מה, אך לא יצא לי. לא יודעת למה. הרגשתי חוסר כוחות. גם מצד בנות אחרות היא זוכה לתגובה והודתי לה בעבר על דבריה. זה באמת לא בסדר שלא עניתי! אני לא בסדר!

הי שמלי, או הי גילת, לפעמים אנחנו צריכים להגיע הכי נמוך, הכי לקצה, להרגיש אותו ממש, כדי לצאת משם למקום אחר. ולא יעזרו כל הניסיונות לעשות את ה"u turn" לפני כן. איתך, בכל אופן.

היי שמלי, נראה לי שמי שאת עם זה, זו שמלי כאובה ומיאושת, ומי שאת בלי זה, זו שמלי לא נודעת. ואולי זה מה שגילת כתבה על הלהגיע לקצה, להגיע לשלב שבו הכאב והייאוש שבמה שיש גוברים על הפחד והחרדה האדירים שבלא נודעת. נראה לי שנגעת כאן בלב העניין, כי כשהפחד משינוי כל כך גדול, כל עצה או דרך שיתנו לך לא יצליחו לעבור פנימה. יודעת לספר עוד על הפחד הזה? נעמה.

די, עזוב אני מוותרת