לפחד

בלילה באים הפחדים. במהלך היום הם כאילו אינם. את מקומם תופסת קהות חושים משכרת, ואני מרגישה שכלום לא משנה, כלום לא יקרה. ואם יקרה - לי לא אכפת. אני רחוקה מהכל. אין סיכוי שמשהו יחדור מבעד לחומה שלי, אין סיכוי שארגיש. אבל מסתבר שהם ישנם. מקיימים חיים חשאיים מאחורי גבי. הם מתגנבים בשקט מאחור, חתוליים, שקטים להפליא, נעים בתנועות מתפתלות, בלתי מורגשים. אבל כשעוברת שעת חצות, והרחוב חשוך וריק, ואני מוכרחה ללכת בו יחידה, אני עייפה ומנומנמת. ושוכחת לרגע את התפקיד שלי במופע היחיד הזה - תפקיד שומר הסף של החומה, ומנסה ללכת סתם כך, כמו בחורה שהולכת ברחוב, אני מתרוקנת. השער נשאר נטוש ופרוץ. ואז, בבת אחת, הם מתפרצים לזירה. מתגלים במלואם ללא חשש, יודעים היטב, שעכשיו - הבמה כולה שלהם. הם פושטים על כולי, לא משאירים חלקה ריקה. בכל פינה שלי שוכן נציג פחד, מחלחל ומרעיד. הגוף מתכווץ בחרדה, העיניים בולשות סביב לראות מאיזו פינה נסתרת עלול לצוץ תוקף פוטנציאלי, השפתיים כורתות בריתות עם אלהים, נשבעות בשמי לשוב בתשובה שלמה, להתפלל כל יום, לקיים כל מצוה אפשרית, רק שיציל אותי בבקשה עכשיו, הלילה, יותר לא אבקש... הרגליים מאיצות את הקצב, (אבל לא יותר מידי, חשוב לא להפגין פחד.) הידיים נקמצות באימה, וכל כולי נעשית שלו. נתינה מן השורה בממלכתו של הפחד. אח"כ מגיעה, נועלת את הדלת, מתעשתת, נרגעת, מתפקחת. ומגיעה שוב ושוב לאותה המסקנה - הדבר היחיד שמפחיד אותי, הוא אנשים.