להתאבל ולהשלים עם חלקיות. צביעות.

אודי אתה בתור פסיכולוג למשל עובד בעבודה שאתה מאוד אוהב ומקבל הכרה והוקרה וחש בוודאי בר מזל, יש לך גם משפחה. התממשת בחייך. עכשיו פונה אליך נאמר אדם כמוני ומשלם הרבה כסף בשביל תקווה לחיים מספקים וטובים גם ובעבור ההון תועפות שפסיכולוגים גובים ביחס לשכר מינימום של אנשים יוצא שמכוונים אדם כמוני להסתפק בחלקיות? לכאוב? להתאבל? איך אדם כמוך שלא נאלץ להספק בחלקיות הזאת אומר להשלים עם חלקיות ולהסתפק? זה לא נראה לך חצוף לקחת מאנשים ככ הרבה כסף כדי לתת להם כזה סוג של מענה? שיתאבלו על החלקיות? אז למה לקחת 200-300-400 שח לפגישה במשך שנה שנתיים שלוש? אם בסוף כל הפואנטה זה להתאבל ולהסתפק בחלקיות בזמן שאנשים כמוך אין להם גורל כזה ? אין פה צביעות? רק אני רואה את הצביעות? אתה רואה את הצביעות? אתה רואה פה צביעות אודי או לא? ואל תשקר שפסיכולוגים לא מתסכלים. עצם השמירה הבלתי מתפשרת על הככלים של הסטינג מתסכל כמיהות של מטופלים רבים. ורגע לפני שתרשום לי 'טוב אנחנו רשעים' ותהפוך הכל להלצה אשמח דווקא לתגובה עניינית יותר לטענותיי.אם היית בנעלים שלי אתה חושב שהיית מרגיש אחרת ממני? שכן היית מצליח לחוש הכרת תודה לפסיכולוגים אם היו מתסכלים ומכוונים אותך להסתפק בחלקיות ולהאבל? כאילו תקשיב מה הציעו לי תמורת כל כך הרבה כסף. איפה ההגיון? אה שכחתי.לא שילמתי למטפל בשבילי. שילמתי לו בשבילו. כי הוא עבד קשה. אודי אתה לא רואה את הצביעות? רק אני רואה אותה? ואולי הצורך הרגשי שלי בהתקשרות צריך להיות חזק יותר מן הצורך בצדק ואמת. כי רק ככה לטיפול פסיכולוגי יכול להיות סיכוי להעניק משהו. אם שמים רגש בצד ומסתכלים נקי על האמת זה מלא צביעות. אתה לא רואה? רק אני? :/

סתם הערה- במו אוזני שמעתי עשרות פעמים אנשים שהולכים לטיפול פסיכולוגי פרטי טוענים שהם לא רוצים לעשות זאת דרך קופות חולים ושירות ציבורי כדי שלא יופיע להם בתיק הרפואי תיעוד לסוג כזה של קשיים והתמודדויות, מחשש שלא ידפוק להם את החיים בעתיד במקומות תעסוקה והכשרה למיניהם. והחשש הזה מביא המון פרנסה למטפלים בשוק הפרטי. נקודה למחשבה. גם טיפול בשירות הציבורי נחשב מוגבל יותר, עם תורים ארוכים מאוד ומבוצע בידי מתמחים פחות מנוסים. ואולי הכי קריטי כאן- אני כבר משוקעת בתוך תהליכים טיפוליים אצל מטפלים בפרטי (פסיכולוגית ועוסית) וכנראה הן הולכות להיות הכתובות האחרונות שלי בעולם הטיפולי כי ממש אין לי אנרגיות נפשיות להתחיל תהליכים מחדש אצל מטפלים חדשים. הנפש שלי שבעה מקטיעות והתחלות. הרצף יותר חשוב מהכל עכשיו. גם התעלמת מהטענה שלי בהקשר הרחב שלה. זה לא שרק הטיפול יקר -אלא הוא יקר ומאכזב ביחס לתמורה שהוא נותן. כאשר אומרים לאנשים להתאבל ולהסתפק בחלקיות. עם כזה הרבה כסף שגובים זה קצת חצוף בעיני להציע חלקיות. אבל לדעתי הכסף בטיפול אינו מטרה אמיתית או עיקרית. זה עוד אמצעי שנועד לשרטט גבולות בין מטפל למטופל ולאכוף. לגבי זה שהבאתי את הטענות באופן אישי אלייך צודק. זה לא לעניין כי לא אתה באופן אישי אכזבת אותי כ"כ בטיפול.

סוג של כפייה בתהליך אנליטי של הגבולות ההגבלות על הנפש. אני כאילו לא חייבת להסתפק מחוץ לטיפול אולי אבל בתוך הטיפול ועוד איך כן! מטפל לא מתפשר ומחייב שאם אני מעוניינת בהמשך קשר והתקשרות עימו עליי להסתפק בחלקיות שהוא מציע תחת התנאים שהוא מציע והיה משהו בעקשנות שבה עמדו על כך שגרם לי להרגיש שמנסים להכניע אותי בכח וכן לחייב . אתה אומר שאני לא חייבת. אבל כל עוד הייתי שם בטיפול- בהחלט המסר היה 'את חייבת'. רוצה טיפול? כמהה לקשר עם המטפל? אז את חייבת להסתפק בתנאים שהוא מציע. חייבת! לגמרי חייבת. חובה כפויה. חייבת. או להפסיק ללכת, לוותר על הטיפול.. ומי כמוך יודע כמה זה קשה אחרי שנקשרים ביחסי העברה למטפל. אז זה מצב מאוד קשה 'וקורע' נפשית. בייחוד בדיעבד - כי זה לא שידעתי מהראש מה מצפה לי שם. אז כן חייבו אותי. חייבו אותי להסתפק. בהחלט חייבו. בטיפול מחייבים! זה לא משהו שהייתי ערה אליו לפני ההתנסות בזה. עכשיו נשאר רק לבחור. להמשיך בטיפול או לא. אני לא חייבת.. אבל מה לעשות שהנפש נותרה תלושה ואני מרגישה שחייבת כמה פגישות נוספות לנסות לעכל דברים ולסיים בצורה יותר טובה :/ כן, סובבו לי את היד והכריחו אותי. לגמרי הכריחו אותי. הכריחו אותי להיות חייבת לקבל את תנאי המטפל. אומרים שזה לטובתי. לא מצליחה להבין אבל התעייפתי. חייבת ועוד איך. חייבת. חייבו אותי. אילפו אותי. שברו אותי. רק כי הייתה בי הזדקקות והיו צרכים. אני צריכה להדחיק את כל זה ולשתף פעולה, כאילו זה לא הרגיש ככה, אבל זה כן הרגיש ככה. אני לא אותו אדם שנכנסתי לקליניקה שלה. התמימות שלי מתה לה. התפכחות. התפכחות :/ עכשיו המשימה שלי זה איכשהו לסלוח ולהעביר את הטיפול ההוא לפסים טובים.