לא מאוימת

המצב הזה לא מפחיד אותי. כלומר, אני לא רוצה שאף אחד יפגע, ומקווה שאיש לא יינזק, אבל לי לא אכפת למות מאיזשהו טיל. אני דווקא אשמח. לפחות זה יהיה מוות עם משמעות.

היי עפרה, אפשר לספר לך על ה"רומן" שלי עם מוות? בהתחלה לא רציתי להיות ואז רציתי לא להיות ואז לא רציתי לחיות ואז רציתי לא לחיות ואז רציתי למות וביליתי קצת בכל תחנה עם המחשבות והתחושות האלו. ומתישהו, תגידי שזה טיפול/זמן/תרופות,/התגלות, לא יודעת, הצלחתי להכיל את ההכרה שיש משהו אבסורדי בלרצות למות. אני לא אשמח אם אמות, כי אני פשוט לא אהיה, לא יהיה מה שישמח. מוות לא יהיה הקלה, כי הוא פשוט יהיה לא. וניסחתי לי מחדש - אני רוצה שהכאב הזה ימות. ועכשיו אני במסלול ההפוך איתו, כשהיעד הפחות אלים וזועם הוא לרצות שלא יכאב ולקבל כשכן. מביך אותי לכתוב, יש בי משהו שמאוד מתבייש בזה. אבל זה שווה את זה אם זה יכול קצת להגיע אלייך, כדי שתרגישי שזו רק תחנה, לא מקום קבע. (מקווה שזה מתאים. מצחיק, אני כותבת על רקע האזעקה המייללת...) נעמה.

הי נעמה, דבר ראשון - אני ממש מעריכה שכתבת גם במחיר מבוכה, זה יקר לי. מעריכה גם את היכולת שלך להפוך את הרצון למות לרצון להמית חלקים קשים, למרות שזה קצת רחוק ממני. מרגישה שהחלקים הקשים שלי - הם אני ואם אמית אותם, לא אהיה. שזה בעצם = למות... אחרי הכל, החיים מפחידים אותי יותר.

הי עפרה, לא מתים כל-כך מהר, כנראה. האפשרויות האפורות שבדרך בין השחור ללבן, הן יכולות להיות המפחידות דווקא - להיפצע קשה, לאבד בית... סוריקטה

הי סוריקטה, העניין הוא, שלא רק המוות לא מאיים עלי, אלא אני באמת לא מצליחה לפחד גם מהאמצע. הכל נראה לי אותו הדבר, להכל אפשר להתרגל. יש לי מחשבה ישנה שחוזרת ועולה בי הרבה, כשאני פוגשת ברחוב הומלסים או שומעת על מקרים קשים, ברור לי שהם לא חשבו שזה יקרה להם, וברור לי שבאיזשהו שלב מתרגלים. אם כך - גם לי זה יכול לקרות, וגם אני אתרגל, ומי בכלל אמר שהחוויה הזאת תהיה קשה לי יותר מהצורה ששבה אני חווה את החיים עכשיו?! מה שאני מנסה בעצם לומר זה, שהכל נראה לי אותו הדבר, כך שכלום לא משנה.