גבולות

היי אודי, חייבת לציין שאני לא כל כך חשה את הגבולות האלו שחנה ומימה מדברות עליהם. כמובן שלא יהיה מגע פיזי ביני לבין המטפל וזה לגמרי ברור ולא רצוי מבחינתי (וכמובן, שמבחינתו). כמובן שגם לא ניפגש בקולנוע או בבית קפה, וגם זה לא רצוי בעיניי שיקרה (מרגישה מוגנת ובטוחה בקליניקה שלו) ולא מחפשת חברים חדשים. הגיוני לי שפגישה טיפולית תהיה פגישה של שעה (במידת הצורך הוא מוסיף כמה דקות ובוטחת בו שאם יהיה צורך ממשי אז הוא לא ינטוש אותי כי "נגמר הזמן"), מבחינת תשלום אני גם כן רגועה ויודעת שהוא לא פסיכולוג בשל תאוות בצע ורצון להיות עשיר אלא מתוך רצון אמיתי וכן לעזור לאחרים (ואולי גם לעצמו). מה עוד??? אה - קשר בין פגישות... אני יודעת שזה נושא "חם" פה. אז כן - יש לי אפשרות ליצור קשר 24/7 והוא תמיד עונה בפרק זמן סביר. אודי, אתה לא מבין כמה זה עושה לי טוב. מרגישה אותו איתי, ומשתדלת לא "להציף" כי לא רוצה לעייף אותו כי גם לו מגיע לנוח, לבלות עם משפחתו וכדומה. אז מה אני מפספסת פה? למה מתכוונים כשאומרים גבולות בטיפול? וכן, לפעמים אני רוצה יותר ממנו... אבל הוא מעמיד את עצמו לרשותי. וכן, לפעמים זה לא מספיק )-: נטע.

אני חושבת שהגבולות של כל אחת כאן בטיפול מותאמים לה. עם כל הצער שלי לגבי הגבולות *שלי* בטיפול, אני משתדלת להבין שזה לטובתי. לפעמים כועסת, לפעמים מנסה בכל זאת גם דברים שלא מרשה/לא רצויים, לפעמים מבקשת אולי בכל זאת תסכים שאשלח הודעות.. והיא לא מסכימה כמובן(:. ברור לי מעל לכל ספק שזה אך ורק לטובתי ושאין לה שום כוונה רעה אלא להפך. בוטחת בה שהיא שם בשבילי ויודעת ומרגישה את זה. 'הכללים' שלנו הם לאחר דברים שקרו וראינו שהם לא טובים עבורי. הגבולות אצלי מתבטאים באופן כזה: אין קשר בין פגישות. במקרים דחופים בהם אני מרגישה שאין לי ברירה כי למשל אני עומדת לפגוע בעצמי או שפשוט לא יכולה לבד(אחת ל.. בד"כ לפני שבת, וזה קורה פעם בחודש בערך, אולי פחות) או הזזת פגישות נניח, אני יכולה להתקשר כמובן. רק להתקשר הודעות לא. אין דבר כזה שפגישה מתארכת, אולי בדקה שתיים. גם אז, זה נניח כי אני משלמת לה בסוף כל חודש או שבדיוק הייתי באמצע משהו וזה יקרה רק אם דיברנו על משהו שממש כואב או חשוב נניח. לאחרונה היא התחילה לומר לי חמש דק' לפני שמסיימים וזה עוזר. אני מחכה ברחוב מעל או רחוק מהכניסה ומגיעה בדיוק בזמן. לא מחפשת את הרכב שלה. מה שלא ככ מצליחה לעשות ולשמור על זה זה לא לחפש עליה ועל בעלה באינטרנט (גם על הפסיכיאטרית והפסיכו' הקודמת), עם זה מאוד קשה לי להקפיד. טוב נראה לי שזהו. אה וגם לנסות לדבר בטיפול ולא לכתוב מתוך בריחה. מספיק גבולות, לא? (: מעניין למה אבל זה כאילו 'משמח' אותי לכתוב את זה. נראה לי שאני רוצה שיראו שאני זקוקה לגבולות האלה (זה כנראה חלק מהצורך הדפוק שלי להיראות מסכנה). מרגישה שחפרתי...

היי נטע, יעזור אם אכתוב שאני מזדהה עם זה? בנוגע להכל, להגבלה של רק בטיפול, לזה שיש מגבלת זמן וזה בסדר, לזה שהתשלום הוא לא מתוך תאוותנות ועושק, לאפשרות לתקשורת בין הפגישות (שגם אני לא מנצלת אותה הרבה, רק במידה, מה שאולי הופך אותה באופן פרדוקסלי לאפשרית בכלל?). פעם הייתי רק מקבלת את זה, בלי שום פיפס קטן של טרוניה או כעס. היום יש רגעים שאני יכולה להרגיש גם את החלק בי שמוחה על הסופיות, המגבלות. אבל גם אז, כשאנחנו מדברות עליו, החלק של המציאות מסייג ומודע לכך שמה שמדבר הוא החלק הייצרי הגולמי הזה. המעשים שלי נותרים מקבלי מציאות וגם האהבה שלי כלפיה. שוב האמצע וקבלת הגם וגם הזה נראים כמו פיתרון רצוי (שנעים לי לראות על עצמי שפחות רחוק מפעם)... נשמע לי שבינתיים המטפל שלך עומד במבחנים שאת מעמידה בפניו, לא? :) נעמה.