אני כרגע לא בטיפול

עם העוסית לא הסתדר לי. לא הרגשתי מספיק חיבור. הפגישות הלכו סחור סחור בלי שהרגשתי ננגעת ולמעשי שימרתי כמיהה לתיקון כלשהו בקשר עם הפסיכולוגית 'המיתולוגית השנואה'. ייתכן יש אפשרות לחזור אליה לטיפול. הייתי רוצה רק פגישה אחת לליבון דברים והתעדכנות מולה, אבל היא לא ממש מאפשרת לי את זה. היא לא אמרה 'לא' אבל גם לא אמרה 'כן'. היא התעלמה. ששאלתי אותה מה לדעתה אני אמורה לעשות עם צרכי התיקון שלי ביחס לתהליך שהיה היא ענתה משהו לקוני על כך שהתנהלותי לדעתה מזיקה לי והאופציה היא טיפול מתמשך רציף. אפילו לא אמרה אם אצלה או אצל מישהו אחר. אני פשוט כבר נקשרתי אליה כדמות בעולמי אז לא רואה טעם להתחיל מחדש אצל מישהו אחר. זה כאילו משהו בזמן קפא מלכת אצלה. ואי אפשר לעבור הלאה כמו שצריך מבחינה רגשית. אפשר לעבור ברגליים אבל לא בנפש. עדיין חסום לי. הבעיה שמולה היה השחזור המסוייט והיא לא התנהלה כמו שצריך ומלא פעמים לא הבינה אותי ואני ממש מפחדת לסמוך עליה. אני כאילו נקשרתי למישהו שאני חוויתי אכזבה עמוקה ממנו. למה נקשרתי אליה יותר מאשר לעוסית שדווקא על פניו התגובות שלה (של העוסית) היו יותר מותאמות? אני לא מבינה את הנפש שלי. אני ממש מפחדת לחזור לטיפול אצלה ודי צופה מפח נפש נוסף. היא אפילו לא מוכנה הייתה להסכים לפגישה אחת. היא לא רוצה לבחון באיזה מקום אני היום? הרי חלו כל מיני שינויים. איך היא מדברת בצורה כ"כ טכנית על תהליכים ארוכי טווח כאילו רק היום לראשונה אני מתעניינת בטיפול? כאילו לא עברנו יחד כבר איזו כבדת דרך? איכשהו תמיד ההרגשה היא שאין הבנה בינינו. שאין ראיה עין בעין, שמשהו לא מצליח להגיע להבנה משותפת. ואני עדיין.. קשורה דווקא אליה. לא מאוד. כלומר נכון לעכשיו אני לא קשורה לכלום כי ניתקתי את עצמי ואני די נשמרת מגירויים רגשיים כרגע, לא נקשרת, לא מאפשרת התמסרות. אבל מרגישה שרק אצלה יש סיכוי אולי לגעת, כי הקול שלה כבר ספוג לי בזכרון כמו קול של אמא מלטפת כזאת שמתגעגעים אליו. למרות ששנאתי אותה כ"כ וכעסתי עליה כ"כ שהיא פגעה בי כ"כ. איך כל זה מסתדר? הכל ממש מפחיד אותי. להשען שוב. נפתחתי כדי להאטם? זה היה שחזור. השכל שלי לקח שם פיקוד. היא אפילו לא הסבירה לי. הייתי מעריכה אותה הרבה יותר אם היא הייתה מסבירה לי. זה היה מאד לא מכבד מצידה לא להסביר לי. אני קוראת עכשיו 'היומן הקליני של פרנצי' וכל פעם שלומדת עוד ועוד דברים על הנעשה בטיפול אני מתכעסת עליה שהיא לא הסבירה לי. אפשר לבטוח באדם שלא כיבד אותי מספיק כדי להסביר לי? העוסית דווקא כן הסבירה אבל אני לא יודעת למה, לא הצלחתי להתנתק מהפסיכולוגית הזאת. לא הצלחתי. משהו קפא אצלה וההרגשה הפנימית שלי היא שהשחרור יכול להתרחש רק אצלה ומולה, שאי אפשר לחדש תהליך במקום אחר, שהקיטוע הוא פשוט יותר מדי, מן מרווח כזה שנוצר שחייב השלמה, איחוי ברצף, כי משהו שובש באופן קריאת המציאות שלי והזדהויות שלי ומאז לא מתאפשר עיכול שלם מוצלח שיצור אינטגרציה טבעית ויתניע תנועה לעתיד. שלא לדבר על הפצע הנרקיסיסטי שנפער והפסיכולוגית הזאת כמו שפכה עליו חומצה. אבל הייתי מטופלת של הפסיכולוגית והעוסית קצת 'חטפה לה אותי' בין האצבעות כאשר ניגשתי אליה להסדרת עניין שיקומי. לא התכוונתי בכלל להתחיל תהליך רגשי דינמי מול העוסית. אולי גם בגלל זה זה לא הצליח. לא נקשרתי מאותו מקום אליה, הקול שלה לא הפך להיות כמו הקול של הפסיכולוגית, היא לא חדרה לנפשי כמו מן דמות אם כזאת ולא עוררה אותו דבר, זה פשוט לא היה אותו דבר, לא הגיע ולא נגע באותם מקומות, נותרתי אסופה מולה ומאוד בשליטה ואינטלקטואלית. מול הפסיכולוגית נעשיתי פסיכית לגמרי לעומת זאת, כל המגננות ירדו ועלה כאב עצום ושחזורי זעקות עזרה הזויים, אני מפחדת שעדיין עשויה לגלוש לשם מולה, הייתי מעדיפה להיות אסופה גם מולה. נראה לי שאם היא תדבר אליי מעמדת סמכות היום זה לא יזיז לי כמו פעם, אני לא אתערער והנפרדות שלה לא תפרק ותכווץ אותי. אבל יש איזו כמיהה. שאפילו קשה לי להסביר- אני צריכה משהו שחסר. זה משגע אותי שאני ככה. אני לגמרי נבוכה מעצמי שאני לא מסוגלת להרגיש בשום מצב נינוחות מספקת, לא ביחד ולא לבד .מה חסר לי? משהו חסר. אבל מה? 'לכידות עצמי'? מה חסר לי? כ"כ הייתי רוצה לפגוש מישהו שבאמת מסוגל לעזור. אבל באמת. לעזור לי לחוש אדם שלם ובטוח בעצמו שנע שבעולם בבטחון ומתבטא ופועל ועושה ושואף ולא מוותר. האם באמת ניתן להחיות חלקים 'מתים' או רק להפגיש עם המוות הזה ולהתאבל עליו? מה שווה אם לא ניתן להחיות? היא לא הייתה אמורה לעזור לי להחיות? למה אני אני אני לא מצליחה להשתחרר ממשהו שהיה כ"כ פוגעני ואפילו עכשיו שבסה"כ רציתי 'פגישת מחזור' כזאת לספר לה איפה אני בחיי מה עשיתי, מה הרגשתי, מה עוד קשה לי.. היא לא זורמת עם זה וטוענת שהתנהלותי מזיקה לי לדעתה והסיכוי הוא בטיפול מתמשך רציף (אפרופו בניגוד גמור להמלצת הפסיכולוגית מהפגישת היעוץ שלא לחפש מענה בטיפולים אלא בקשרים בחיים האמיתיים). אבל זאת בדיוק הבעיה. זה לא נגיש מבפנים. אין התמסרות. אין חשק. אין חיפוש. אני לא רוצה להיות כזאת שחסרים בה דברים. רוצה להרגיש מה שאחרים מרגישים שהם מסופקים בתוכם מיחסים וסומכים ומממשים ומגשימים. היא באמת יכולה לעזור לי? היא יכולה? היא חשפה לי פצע נוראי שם של ילדה נזקקת נטושה והפקירה אותי לאנחות. למה שאסמוך עליה שוב? חוויתי שם מגע עם כל מיני פצעים ומכאובים- בשביל מה? באופן הגנתי נאטם ונחסם לי הכל. איך אוכל לסמוך עליה שהיא בכלל מבינה מה היא עושה? הנפש שלי לא רוצה לסמוך. הנפש שלי חושבת שלסמוך זה למטומטמים נאיבים שלא למדו לקח :/

נשמע לי שאם תחזרי ולא יהיה טוב או לא כמו שציפית הכל ייחרב ויהרס יותר ממה שעכשיו. גם לא יודעת אם בכלל תהיי מסוגלת להמשיך איתה. מודה שקצת הסתבכתי מכל ההודעה. בבהתחלה חשבתי שאולי יהיה טוב אם תתייעצי עם העוסית לגבי חזרה לפסיכולגוית. עכשיו אני כבר לא בטוחה. אולי בתוכך את יודעת מה ניתן לעשות? אולי שווה להיפגש עם מישהו/י (לא יודעת מי) ולהתייעץ איתו. ואולי את פשוט צריכה להמשיך הלאה. היינו מטפל חדש. מקווה שתמצאי את מה שנכון עבורך בהקדם.. ותרגישי טוב יותר.