היי.......

מצאתי את עצמי קוראת כמה ספרים על ושל וויניקוט, על הנושא של תסוגה לתלות.... בילדות שלי קיבלתי הרבה תפקידים, חוץ מלהיות עצמי. ואולי החסכים שלי היום נובעים מאותו מקום....(ומעוד..:( ובגלל האישיות שלי ושל המטפל שלי, לא התאפשר המקום הזה של להיות תלותית בו, או אפילו להזדקק.. ואני מרגישה שזה כבר מעבר לרצון. לא יודעת מה זה. להזדקק. ורוצה. להניח את הראש, ושמישהו שם ידאג. שלא צריכה לפתוח כל חלקיק שנייה את העיניים לראות שלא פוגעים בי, שרואים אותי, שאני שם. בטיפול אני לא אפשרתי, ושכן אפשרתי ושכן ביקשתי שיהיה שם - הוא כבר לא היה שם... ועכשיו כבר מדברים על הסוף יותר מידיי...(זה גם מציק לי....או שממשיכים ממשיכים, או שעוזבים ודיי....!) אני לא רוצה לבוא אליו ולהגיד לו "לא אפשרתי לי להיות במקום הזה הנזדקק, לא נתת לי את המקום הבטוח" - כבר אמרתי לו את זה יותר פעמים, ונמאס לו שאני מתלוננת...(אולי בגלל זה הפסקתי להתלונן ומראה לו כמה אני מסתדרת עם הכל?) ומצד שני, אי אפשר לבקש ממטפל, שייתן לי את המקום הזה..או שזה קורה או שזה לא קורה... האם יש טעם לפתוח את זה איתו, ואם כן, איך?... או שפשוט לסיים את הטיפול בנחת, ולחפש יום אחד מטפל אחר שאולי יאפשר את זה, ואז אולי אצליח לבנות יותר זהות משל עצמי????... רחל המבולבלת.. ו.... אודי, אני... מעריכה המון, את נוכחותך, מילותיך...