עדיין יש לי דחף לשלוח אליה הודעות. זה לא נעלם

אודי למה זה קורה ומה עושים? גם ככה היא מתעלמת, אז למה אני לפעמים מוצאת את עצמי בנקודה הזאת שוב ? ומה התפקיד שלה פה? האם זה נכון שהיא מתעלמת? זה מה שהיא צריכה לעשות? למה אני נופלת למקום הזה? מזכיר קצת בולימיה שמחליטים "ממחר אני אאזן את האכילה שלי' אבל אז נופלים לאכילה בולמוסית שוב . כאילו הפסיכולוגית הזאת נהייתה 'הסימפטום החלופי' . הנפילות שלי קורות בהזדעקות הפתאומית אליה בהרגשה שלי. בייחוד שהיא סיפקה לי חוויה טיפולית 'בלתי מעוכלת' . מה עושים? אודי למה אין לכם שום אחריות כלפי המטופלים? תראה כמה זמן אני תקועה ואין שום מענה שהיא יכולה לתת חוץ מהתעלמויות כדי אולי לסייע לי לעכל אחרת? אני לא מבינה את ההתעקשות הזאת שלא לעזור לי. ואפילו אתה אומר 'אני לא מתיימר לעזור'. אז איזה מן מומחה אתה? אתה פסיכולוג ואנשים פונים ומשלמים כסף כדי שתעזור להם לא? אז גם היא, חשבתי שהיא אמורה לעזור לי. אני לא מבינה. אודי אתה מצליח להבין את ההרגשה שלי ? זה מרגיש לא אנושי :/ אז למה אתם לא עוזרים ככה שירגיש אחרת? נמאס לי להרגיש ככה. היא העבירה אותי טיפול אנליטי וגרמה להשתחזרות טראומטית, היא צריכה להיות אחראית להפוך את כל העניין ל'ניתן לעיכול'. איפה האחריות שלכם? תחזירו לי תחושה של ערך עצמי כדי שאוכל להפגש עם אנשים בעולם הזה ולתת להם להתקרב אלי ולהכיר אותי ושאוכל להתקרב ולהכיר אותם בעצמי בלי למות מבושה בזמן שאני מתחזקת מולם 'עצמי אסוף לכאורה'. אודי יש לכם אחריות כלפיי! גם אם אתם מועלים באחריות הזאת השכם וערב, כולל הפסיכולוגית הזאת, אתם מועלים ומפקירים אותי- מישהו מכם צריך להצליח לעזור לי לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי ולרגיש נוח עם זהות נורמלית שאפשר לקיים איתה מגעים אנושיים ספונטניים נורמלים בעולם הזה ולא הרגשה של בושה. ואולי לאנשים אחרים לא באמת אכפת אם יש לי נכות או היו לי קשיים על רקע נפשי? אולי זה רק בראש שלי נתפס עכשיו ככזאת בושה גדולה? אודי אולי זאת בושה רק בראש שלי ואף אחד לא ישפוט אותי לרעה בגלל זה? מה אתה חושב?

מימה,אף מטפל אינו מלאך.יתכן שהיא טעתה במשהו.את לא טועה? ףא מטפל אינו רוצה שתתביישי ממנו אלא להפך.הטיפול הוא מקום הכי בטוח להלחם עם הבושה הזות...כמה זה מוכר לי...כמה נלחמתי... אני מבינה אותך.זה בושה ששורפת אותך מבפנים עד מוות...אני ניצחתי אותה.מגיע לך גם!אבל רק את זות שיכולה לנצח בעזרת טיפול. לגבי אחריות,כל עוד שאת לא בטיפול,את לא מטופלת שלה.מדוע היא אמורה להתייחס להודעות שלך.או שאת בטיפול או שלא.אני מחליפה עם המטפלת שלי פעם פעמיים בשבוע כמה משפטים במייל.זה מתאים לשתינו.פעם כשכתבתי כל יום פה ושם כי לא יכולתי לשרוד את ההצפות לבד היא קראה אבל לא הגיבה כדי להעמיס עלי עוד יותר.אז כעסתי.היום אני מבינה שהיא צדקה.היה לי בטוח.ידעתי שהיא לא תענה שלא לא יחכה לתגובה בטירוף... את זרקת את הטיפול בתחילת דרכו ונשארת איפה שעזבת.לא בא לך לפעמים לחזור ולהלחם על עצמך? הנכות שלך זה רק בשביל נוחות.לאיש זה לא מעניין.את יכולה לבנות את עצמך ואת חייך ולשכוח על זה.אפשר לנצח פוסטראוומה ולחיות חיים הרבה יותר מספקים.מגיע לך. יש לך ראש טוב.תפעילי אותו למענך בחמלה ובנחישות ואל תוותרי. ועוד,נדמה לי שאנחנו צריכות לזכור תמיד שמאז שנשמנואת האוויר של העולם הזה אין ביכולתו של אדם אחד לספק את כל הצרכים הרגשיים שלנו...במיוחד בתקופות קשות שאנחנו כל כך זקוקים לאוזן קשבת ולתמיכה... בקיצור,הסבל שלך נוגע לליבי.ואני כולי תקווה שתרצי לקחת אחריות על עצמך,לגייס עזרה ולנצח את הגהנום... חלום,בתקווה

על התגובה שלך.