ושוב אני...והכאב גדול.

כתבת לי בתשובתך האחרונה..."אם צריך טיפול - זו המסגרת הבטוחה ביותר ללמוד על האופן בו אנו יוצרים את הקשרים שלנו". אבל...אני בספק לגבי הבטוחה ביותר...וביחוד לאור כל מה שכבר סיפרתי ושיתפתי בחוויה המאד טראוומתית מהטיפול הקודם שנגדע בעיבו כי המטפל כבר לא יכל היה להכיל יותר תקורה, ואמר מפורשות שכבר לא אכפת לו ממני ושהוא גם לא מוצא אהבה בתוכו כלפיי(ואחרי חלה המבטיחה),. אז איך זה מסתדר עם האמירה שטיפול זה המקום הבטוח ביותר??? ובטח כשמאז יש רק עוד יותר חשש, שזה שוב עלול לקרות כשדברים לא מסתדרים וקשים בטיפול הנוכחי ועם המטפל מזה כשנה,וגם לא בטוחה אם יכולה גם לסמוך ולהרגיש בטוחה ועם אמון לגבי האוטנטיות שלו כבר,ושזה בא ממקום אמיתי, ולא מתוך אילוץ תפקידי בשל הנסיבות. בקיצור בעיה.וקשה לי מאד.מאד.ומרגישה מאד לבד.מאד מתוסכלת.במועקה גדולה.וחסומה נורא.ואני בטוחה שהוא מאד מתקשה ומתוסכל גם. ומה הפיתרון לעזאזל כשיש גם ככ הרבה כעס ופגיעות גם ממנו,כמיהה ואכזבה שלא מצליחה לקבל מה שהיתי רוצה ושהוא "רק" המטפל שלי כביכול,ולא מעבר לזה. ??וזה מטריף אותי. הוא אמר שחושב שיכול להיות כתובת עבורי, אבל איך זה בא לידי ביטוי ומעבר לזמן הנתון והקצוב שלי, אם הוא לא באמת זמין לי כשצריכה .לא עונה לאסמסים,ורק קורא לדבריו(הרבה פעמים גם לא זוכר דברים שנכתבו),..וזה עושה בי שמות כל הערבוביה הזו,שמצד אחד כביכול הוא מרגיש שבא לקראתי המון(מבחינת הזמן והכסף ) ומנגד יוצא(מבלי שהתכוון לכך)שבעצם אין לזה תמורה הולמת מבחינתו לא כספית ולא של הוקרה.או משהו כזה...,גם אם לא יודה בכך שוב,ואני רק נסגרת כבר לא יודעת מה ממה שאומר נכון ואמין,ומה רק לשם האמירה התפקידית,והכאב עצום.עד בלתי נסבל.