יום שלישי - יום מנוחה

אודי, באתי להישען קצת על גזע העץ הצף שהשארת. מרגישה שפתאום כל המים שסביב הפכו למי מלח ושורף לי בכל השריטות, החתכים והשפשופים של הנפש. אולי גם מחטא, לכל הפחות אי אפשר לטבוע ככה, כמו בים המלח. אבל אני צריכה קצת מנוחה. אולי אני יצרתי את ים המלח הזה עם הדמעות, שפתאום שוב יש להן מקום. הן שונות קצת, דמעות של אבל, גם אם לא לגמרי ברור על מה. על משהו שלא זכה להיות. (זו היציאה משלב הזומבי של הדיכאון? להבין שמשהו מת, אבל לא כולי. שאפשר לחיות גם אחרי שהוא מת? שצריך לבכות אותו? לא להיות מת מהלך שניזון מרקב ומוות...) נעמה.

מפחיד אותי פתאום לכתוב הודעה חדשה. מרגישה יותר מידי נוכחת וקיימת, מעדיפה להתחבא בין ענפים. אבל כואב ובודד לי. מישהו רואה ויכול להצטרף לענף? לשבת איתי קצת? (אני יודעת שזה מטומטם מצידי, ללחוש ולקוות שישמעו. אבל לחישה זה מה שיוצא ממני כרגע...) נעמה.

שמעתי אותך את התהודה/ תעודה את המילים הקרובות באתי לשבת לידך וליעד מיכל ושמלי חושבת על מעגל משהו רך עיגולי מחבק וגם מאפשר ונותן תקווה אומרים שאני אופטימית חסרת תקנה יש כאלה שקוראים לי נאיבית...... מה שרציתי לאמר שעדיפה אופטימיות נאיבית ופסימיות מחוכמת נורא..;... מה הייתן רוצות לעשות במעגל? להחזיק ידיים? איפה הייתן רוצות לשבת? יער? קליניקה? ים? הכי הכי שבת רגועה לכולכן. הילה