:

הי, שוב דחף לכתוב כאן, להיות, להתנכח כאן קצת (ודווקא כשעמוס.. סליחה.) וחושבת למה דווקא עכשיו, או מתי בא הצורך, כשמשהו שם עם הקשרים בחוץ--? כשרוצה מהם עוד קצת? כשמסתבכת איתם? כשלא יכולה איתם יותר? כשלא מגיעה למה שהייתי רוצה? כשרוצה לברוח ממה שמגיעה אליו? תמיד נמשכתי קצת לפנטזיה עולם מסוכן נוח: מה שתרצה – 'תקבל'. ותמיד תוכל עוד. מה שתאמר – יובן. ועכשיו במפגש עם המציאות? הרווח הזה, בין הרצון למציאות בין האני לאחר? האם הוא שמשגע אותי? או המשיכה ל"שם"? (בחרתי בכותרת נקודותיים, בהשראת תגובה שלך, אודי, לשמלי בעבר) נוטעת עץ, אולי יצמח ענף של קצת מציאות, של אדם אחר. ~~~גילתהמשתגעת~~~ (מרגיש לי בתוך גלי ים. אולי מחלת ים. אולי יש לך/ם תרופה.) (ובין שתי הנקודות, נוצר קצת מרחב, ואז אפשר לשחק, להיות, נכון? מקווה שאני לא משחקת משחק מסוכן.

גילת, חשבתי פתאום על המציאות מרובת ההחלטות והבחירות כמו עץ כזה (עץ בינארי קוראים לזה?), עץ של החלטות. ומתפצל ומתפצל, ואם לא מצליחים להתייחס רק לענף שכבר בחרנו, אם כל הזמן רואים את שאר הענפים, מרגישים מפוצלים, משוגעים. רווחים, רווחים, רודפים. אני שמתי לב שיש לי בחילה כשדברים זזים ואני לא יודעת לאן. באוטו למדתי עם השנים להכין את הגוף לתנועה שתבוא, להכיר את פיתולי הדרך. ולהכיר את עצמי, ומה אני צריכה כשזה מתחיל. מוזמנת ללוש את התשובה הקונקרטית הזו למטאפורה שתתאים לבחילה שאת מרגישה... (פתאום חשבתי שמשחקי ילדים בעולם מבוגרים מקבלים ניחוח מצמרר. מחבואים, תופסת, דג מלוח, להתחבא, לברוח, לקפוא... קשה להבין מה משחק ומה מסוכן באמת.) נעמה. (אגב, הרגשתי קצת כאילו את ואודי מדברים לכם במורס...) (סליחה על הסלט, הסוגריים, הרווחים...)