חרדה...

והאמת שקשה לי מאד שאני "רק" מטופלת שלו(גם אם יש לי חשיבות...)ושהיחסים ככ לא שוויונים,לא הדדיים,לא "כוחות" ,כשאני הזקוקה,אני זו עם כל הקשיים הבעיות הטראוומות והחרדות,אני זו שהחיים שלה ככ עלובים ומוחמצים,ככ בודדה בסהכ הכללי.והוא...נשוי עם משפחה משלו,עם תחביבים,עיסוקים,עבודה מכובדת ומלאה ,כשאני עוד אחת מעוד הרבה, הזמן שלי קצוב ומוגבל. זה מתסכל אותי.נותן לי להרגיש עוד יותר ילדה קטנה(כשגם ככה במילא מרגישה...),וגם אין לי מושג מה הוא באמת מרגיש כלפיי, שאלתי אותו אם אני יפה לדעתו?אבל הוא תמיד התחמק מתשובה.וזה גם מעצבן ומשאיר אותי בסוף רק במבוכה.(דווקא המטפל הקודם אמר בהתחלה ולא מעט,כמה אני יפה,כך ש...זה לא משהו שכנראה לא נהוג לאמר.ובכל זאת...הוא מסרב.אז אולי אני לא יפה לדעתו,ואולי גם רזה מדיי(כי את זה משומה הוא כן אומר).והכל מייצר איזו חסימה, ואני לא יכולה,ולא רוצה,וגם לא רואה מה הטעם בלדבר על זה, ובטח כשבמקביל גם יש לי הרבה כעס ופגיעות משאר התנהלות שלו שכבר עירערה לי שוב את האמון,וזה ככ סוגר אותי. איך לעזאזל עושים שהטיפול יהיה יעיל???ושלא אתחרפן??אני גם ממש מרגישה בחרדה קשה מהיום שהכלבה שלי(שכבר לא צעירה)לא תיהיה אני מאד מאד קשורה אליה.כנל יש לי חרדה מהזקנה והמוות חס ושלום של אמא שלי.החרדה מאד גדולה,וכל מחשבה על כך,ועל איך אשאר לגמרי לבד בעולם מבעיטה אותי ולעיתים ממש גורמת לי לבכות.ביחוד שאני כבר לא ילדה והשנים עוברות,ועושות את שלהן. מפחדת שאשאר לגמרי תלושה לבדי בודדה אתגעגע נורא עד כאב,ולא יהיה שם אפאחד עבורי.וגם כבר לא אהיה אטרקטיבית בכלל.והנה..שוב עולות להם הדמעות וחונקות בכאב.על מי? על מה ? ...כנראה שעל הכל.