ענו. חבל שענו. איזו שיחה דפוקה. הייתי צריכה לענות

לעצמי לבד. כל מילה שנייה שלה כתובה עם טעות. לא שאני מ יודע מה, אבל זה הרגיש לי שאני מתכתבת עם איזו תיכוניסטית שקטנה ממני בעשרים שנה. הייתי שם מספיק פעמים ולרוב זה לא כך. הפעם זה הרגיש לי משפיל מדי ולכן ויתרתי. אמרתי לה שאני צריכה ללכת וסיימנו.

כבר יותר טוב. תודה על הדאגה. לא נעים לי כי ההודעה האחרונה שלי לא עלתה ובה היית רואה שבסוף יש פתרון לשבת. אז לא נעים לי שדאגת לי... למרות שברור שכן נעים לי. גם הצלחתי לדבר קצת עם החברה שטסה. אני מניחה שבשבת אהיה חייבת יותר כי נהיה שתינו יחד ולא אוכל להסתגר ולא לדבר. הבעיה שלי היא הדרך, הדרך בה קורים הדברים. יש פעמים שאני באמת לא רואה פתרון באופק ושבאמת אני לא מוצאת אפשרויות. לעומת זאת, לפעמים יש אך אני לא מצליחה להגיע לזה או שהתחיל רע ואז כבר אי אפשר לשנות.. ולזה אני מתכוונת. זה מתחיל ברגע קטן שכמו כדור שלג הולך ומתעצם ולא מצליחה לעצור אותו. אתה מצליח להבין אותי אודי? אודי שיהיה שבוע טוב. תודה שאתה כאן. מותר להגיד שאני אוהבת אותך?!