הודעה מומצאת

מותר להגיד שגם די בסדר, אבל גם יש גרעין קטן שממש לא? שאני מסתדרת ואסתדר, אבל זה קשה לי? בלי לבטל את זה שאני מתמודדות, אבל גם בלי לבטל את הכאב? נדמה לי לפעמים שאני צריכה לבחור צד, שזה לא אפשרי להחזיק בשניהם. שאף אחד לא יאמין באמת, "הרי הכל בסדר". אולי מותר להגיד, אבל הכל שטויות. חזרתי להרגיש קצת ממציאה כאב, כי אין שום סיבה שיהיה. נדמה לי שיש קטע כזה ב"יש ילדים זיגזג", או שאולי אני כבר משכתבת את הספר לפי תחושותיי (שוב ממציאה, שוב), שזוהרה הילדה מתעצבת בשביל הגלגול הקודם שהייתה, נמלאת געגוע למיטה של הילדה שהייתה לפני שנולדה. אז אולי גם דויד גרוסמן הרגיש ככה פעם, שכואב לו אבל לא אצלו. (אודי, צריך להכשיר פסיכולוגים עם ספרות כזו, לא עם ספרות מקצועית. זה התיאור הכי אמיתי, הכי מסביר. כמה בא לי עכשיו לשקוע בספר שידבר אותי ולא בסיכומים על מלחמות...) תמיד קשה למטפלת שלי שאחרי שאני אוספת את עצמי אחרי פגישות קשות אני עוטה חיוך-מסכה משכנע. ובא לי גם כאן, בתקווה שלא במציאות זה לא ממש יטלטל. רק כדי להראות שמבלבל, ואולי אני מבלבלת וממציאה. נעמה. :)

מאחלת לך שתרגישי טוב

נעים לי שגם אם לא הבנת, עדיין בתחושה רצית לאחל לי טוב. :)

תודה אודי, זו מחשבה יפה. אנסה לשים אותה מתחת לכרית, לחשוב עליה עוד. כי נראה לי שיש בה הרבה בשבילי, אבל עוד לא לגמרי ברור לי מה... סוף שבוע נעים, או בעצם בתקווה שהיה ושיהיה לך יום ראשון נעים. נעמה.

אולי אם אגיב לך כאן תראי כי אני לא יודעת לאיזו הודעה שלי הגבת. עכשיו אני בסדר, אחרת גם לא הייתי מצליחה להביא את עצמי למצב שאני מגיבה לאחרות כאן. אני יודעת שבמצבים האלו יש רק שחור או לבן. אין אמצע. את צודקת שיש רגעים שבהם כן טוב, שיש עם מי להיות, אני יודעת. כשזה קורה אני מרגישה שאין לי שליטה והכל רק הולך ומתדרדר. קורה שאני מצליחה לקום לבד, וקורה שלא. הבעיה שנאי לא מצליחה לגרום לדברים לקרות, אני מרגישה שאני לא מצליחה להוביל אלא מובלת. גם לך שתהיה שבת שלום! (ואם לא תראי, אז מאחלת לך שבוע טוב כבר מעכשיו).