אודי

זה כבר יותר מדי הרבה יותר מדי. אני לא מצליחה להחזיק יותר. כל האנשים וכל המקומות וכל הכדורים והזכרונות והגילויים והתגליות. כמו המחברת הצהובה שמצאתי היום מלפני יותר מעשרים שנה ובה כתוב הכאב החורבן הפחד הזעקה לעזרה המוות. ותרגום חופשי שלי לחלקים מתוך הדרמה של הילד המחונן מאנגלית לעברית, חלקים שבהם מצאתי את עצמי ממש במדויק. היום כתבתי מכתבים, כדי שאהיה מוכנה, סידרתי ניירות וקצת בגדים. לא אוכל להמשיך לשאת את הכאב הזה או לחשוב שהוא מנת חלקי מעתה ועד שאלך לעולמי. אני רוצה שליטה על המוות שלי, כזו שלא היתה לי בחיי. רוצה להיות אדונית לחיי ולמותי. אני חושבת שאפשר לכבד החלטה כזו ולא להעדיף לראות כמה אינה מוסרית. אפשר לראות בה המתת חסד. אודי אתה מבין? אתה יכול להתחבר לרגע למקום הזה, ממקום לא שיפוטי, אולי אף לא הגיוני? פשוו להתחבר לתחושות האלה שלי?