יש בי איזה קול....

שרוצה לבוא לאיש היקר, שרוצה להגיד לו "בוא נילחם", "אני נשארת". לא לברוח כמו כל הקשרים שהייתי בהם. "אני לא בורחת". "תתמודד אתה איתי", "אני פה". אבל.. מצד שני, יודעת שהוא כבר מותש ממני. מהציפיות שלי ממנו, מהאכזבות שלי ממנו, מהדרישות שנראות לי טבעיות שיהיו בטיפול, אבל חסרות. אני רוצה לקבל החלטה. למרות שתמיד מתקשה בהחלטות. החלטה ברורה, לפחות לזמן הקרוב. איך מחליטים אודי?? על מה חושבים שרוצים להגיע להחלטה כזאת?.. מה צריכה לקחת בחשבון? רחל.

היי רחל, נראה לי נורא כבד וקשה להרגיש גם בשביל עצמך וגם בשבילו. גם את הציפיות שלך וגם את הקושי שנדמה לך שהן מעוררות, גם את הכאב שלך וגם את התשישות שאת מייחסת לו. אני מכירה את זה על עצמי, לא לעצור בלשמוע מה הצד השני אומר ומרגיש, להתעטף בזה ולהתנהל גם מתוך זה, מתוך אחריות גם לזה. (ואולי מרוב שנדמה לי שאני מזדהה אני שמה עליך משהו שהוא לא שלך, מתנצלת ומסתייגת מראש...) נראה לי שאת יכולה לסמוך עליו שאת הצד שלו בהחלטה הוא יקבל. זה מוריד ממך חלק מהדברים שצריך לקחת בחשבון, ומותיר אותך רק עם מה שאת חושבת ורוצה (רק, כאילו זה כל כך מעט ופשוט, וכאילו קל לזכך את זה מתוך הכל...). בטח עדיין תהיה פיסקת "אבל", מה לדעתך יהיה כתוב בה אז? נעמה.

את צודקת יקרה. אני מנהלת דיונים עם עצמי לגבי מה הוא חושב. אבל זה לא שם. חייבת להגיע לנקודה העיקרית של מה שאני חושבת ורוצה... ולצערי יש בין הפערים של חושבת ורוצה... וגם פערים גדולים בין רצון.. ובגלל זה מתקשה. ובגלל זה גם המטפל שלי מתקשה. ובגלל זה אנחנו (שנינו) חושבים שנכון להפסיק את הטיפול. הרבה חסר שם. והוא אחראי ומדהים מספיק כדי להגיד לי שהוא באמת מתקשה להכיל את שעובר עליי, ואולי נכון לפנות לדמות טיפולית אחרת. ולמרות שחסר שם, דווקא עכשיו משהו נפתח לי יותר בלב, יותר מאמין לו. יותר אוהב. יותר מקבל. דווקא המקום הכן והאמיתי שלו מושך אותי. ואני גם יודעת, מרגישה בוודאות, ואני הכי כנה עם עצמי. שאם אחליט להישאר, זה יחזור על עצמו. הבריחות שלי. הקשיים שלי עם מי שהוא, הקשיים שלי עם מי שאני מולו. ובגלל זה תוהה, איך לוקחים החלטה מה אני רוצה ומה נכון לי??? על מה חושבים? למה מתייחסים? על מה צריך לתת דגש במחשבה? אודי, אל תשכח לענות לי גם.... רחל.