ללא כותרת

לא כל כך רציתי לבוא, אבל בסוף באתי בכל זאת. זה יום עצוב, ימים עצובים... אולי בגלל זה הייתה גם פגישה עצובה למרות שלא הזכרנו את החדשות. בלי קשר בזמן האחרון יש לי הרגשה שהוא עייף שהוא מאוד מתאמץ, הפנים שלו נראו לי נפולים אפרוריים ועפעפיו היו כבדים, הוא הכחיש את עייפותו כששאלתי אותו. נראה לי שהוא לא אמר את האמת. היה ספר מתחת לכיסא שלו, כריכה שחורה עם הפנים לרצפה, שאלתי אותו איזה ספר זה, מה הוא קורא?,והוא לא רצה לגלות. זה היה משפיל. מה בסה"כ כבר שאלתי? שש שנים אני באה איליו ומנסה לגלות את ליבי בהנחה שיש לי לב....כל השבוע האחרון הוא לא נמצא במחשבותיי, הוא נעלם וכאילו לא היה מעולם,ואין ולא היה בינינו כלום, זר ורחוק... לא שיתפתי אותו בזה, גם כשהוא כן היה לא שיתפתי. יכולת השיתוף שלי מוגבלת ביותר, היכולת שלי להיות אמיתית מוגבלת עוד יותר ואני אף פעם לא יודעת מה להגיד ומה לא. תמיד בדיעבד אני יודעת מה הרגשתי מה הייתי צריכה לומר. אולי הייתי צריכה לומר לו שקשה להיפרד אבל נראה לי שזה בלתי נמנע אולי שש שנים זה מספיק, מההתחלה אני מחשבת את הקץ כדי לדחות אותו, אבל זה לא עזר והוא הגיע הקץ. והייתי צריכה להגיד לו שוב שאולי הפעם יהיה קצת אמיץ ויגיד סוף סוף מה הוא מרגיש ומה הוא חושב ושיגיד את האמת לשם שינוי. בעצם יש לי לב, ועכשיו הלב שלי בוכה אולי אני עייפה. תודה לך אודי על ההקשבה.