(שוב) לא מחזיקה מעמד

שוב אני ושוב לא מחזיקה מעמד.... מזכירה.. את עצמי לעצמי ולכם.. בת 35 גלמודה מתמודדת שנים עם דיכאון עיקש שנע בין קל לחמור... אבל הפעם לא עובר לגוונים של הטוב... ובשנה האחרונה היה מאד מאד רע. המטפלת הייתה בהריון וילדה. ואז הכל התמוטט לגמרי. קריסה שעדיין לא יצאתי ממנה... איך אפשר לחיות ככה כשצריך כל הזמן לראות מה יש לאחרים ולי אין... ועוד מעט יגיע ההריון הבא... אני כן מישהי חסרת אונים עומדת בשדה פתוח שעומדת ליפול בו פצצה היא כבר יצאה לדרך ואין לי מה לעשות.. רק להתבונן בעיניים פקוחות באסון המתממש... וכמה מזעזע שהאסון שלי הוא השמחה הכי גדולה שלה... רוצה למות. אמרתי לעצמי שהפעם אעזוב ולא יודעת אם אצליח. כאילו יש לי בחירה בין להשאר במקום ולחטוף את הפצצה או לרוץ ולהמלט ואז בוודאות לחטוף פצצה אחרת... כל ברירה היא נוראת... אני צריכה עזרה.. צריכה שמישהו יצליח לחבק אותי לאהוב אותי... להרגיע את סרט האימה הנורא הזה שאני חיה בתוכו... ואין. הדיכאון הוא היחיד שנכנס איתי למיטה בלילה.. ספק מחבק ספק לופת חונק... אני צריכה עזרה וכלום לא עובד וזה רק הולך ומחמיר הולך ויחמיר... זוועה חיה...