אנא אפנה

בבדידות נוראית של סוף היום והלילה הזה והזמן הזה למה???? היםו לא חכולתי לצאת מהבית היא הביהט בי מן המראה וצחקה, את כל כך שמהנ. אבל באמת שלא אכלתי כמעט היום. והיא לועגת לי את נפוחה, איך תצאי כך מהבית? שמהנ וכעורה. את צריכה ללכת. ולמרות שהסתכלתי על המספרים שהראו כמה הכל תקין, ומידה ארבעים לאשה גבוהה לא יכול להיות שמהנ ממש אולי קצת מלאה. האמננתי לה. היא חזקה ממני. ואל יצאתי מן הבית. רק רציתי לחתוך ולהקיא ולצרוח. הקאתי וחתכתי וצרכתי בשקט בגלל הבדידות הנוראית הזאת

עצוב לי ממש לשמוע

דוחקת למצוא חברה כלשהי, כל חברה. גם אם זו האחת המנותקת, הלועגת, המשסה אותך בעצמך. עצוב וכאוב לשמוע. איזו עוד אפשרות לחברה יש לך ברגעים כאלו? גם אם לא עונה על החוסר הפנימי העמוק של הבדידות, גם אם שטחית ורגעית יותר, נדמה לי שעדיף על החברה של הפן המכאיב והשונא (שכואב להודות, אבל גם הוא לא סותם את החור של הבדידות באמת). מזמינה אותך לחשוב על עוד אפשרויות, ומציעה את זו היחידה שיש בידי להציע, שכנראה לא מספקת ברגעים החשוכים במיוחד - לשבת בינות מילים ועצים כאן... נעמה.