במבי יקרה,

אוי במבי, במבי, במבי אהובה. קיבלתי את הודעתך. איזו זעקת שבר. ואיך זה, איך זו הנטייה הזו לכוון את עצמנו למקומות שיפגעו כך. ולמה, למה אנחנו בוחרים לתת את כל המשקל על כף המאזניים לאמא ה'לא נכונה'. ומדוע רק היא הקובעת? במבי, אחותי שלי, דעתי - בטח לתת לאמא צביה, על אף שהאמא הפנימית האחרת לא 'נתנה אישור', לכאורה. ועכשיו עוד שני דברים - אחד – ניסיתי לדמיין מישהו שהיה מספר לי שקנה בשוק תמונה בארבעים ש"ח. האסוציאציה שלי הייתה לסיפור על הציור הגנוב מהמוזיאון ששוויו מיליוני דולרים שאיכשהו הגיע לשוק ונמכר במחיר מגוחך לאיזה איכר. ואח"כ התברר שיש בידו אוצר. השני הוא – סיפרתי לך שיש לי קושי גדול ביצירה. במהלך הטיפול לקחתי את עצמי בכוח, וזה ממש לא מובן מאליו, והכנתי למטפל שלי איזו רקמה. העבודה שלי, וגם הבחירה לא הייתה עוברת את אמא האמיתית ומקבלת ביקורת וביטול, אולי, אבל בכל זאת החלטתי לתת לו משהו שהוא פשרה מאד גדולה עבורי, אבל שלם ועשוי ומהלב. פרי עבודתנו המשותפת. נתתי לו אותה ממוסגרת, באמת משהו מאד פשוט לכאורה, אך דבר שהיה כרוך בהרבה תעצומות מבחינתי. ואת יודעת מה, הוא הציג אותה במקום משכנו הקודם על המדף בכניסה לחדר. גם זה בלבל אותי מאד. הזכיר לי דווקא את סבתי שתלתה בכניסה לביתה רקמה ממוסגרת שלי מגיל קטנטן. וקחי את דבריו הנפלאים של אודי. יש לך גם אותם. ואולי כבר נפגשת עם אמא צביה וחלקת איתה את השבר הנורא ומשהו התקן. תעדכני? שלך, סוריקטה

כן ,אחותי שלי, זה היה לא קל (בלשון המעטה) וכבר הבאתי לאמא צביה את הציור.. ודיברנו המון על מה שהתרחש.. כשציירתי, "ראיתי" את אמא צביה כל הזמן מול העיניים..ואהבתי "ללוש" את הצבעים, לראות מה יוצא..אהבתי את התהליך, אהבתי לראות את התוצאה..אהבתי את הציור הזה.. גם הראיתי למס' אנשים את הציור ,ואהבתי את תגובותיהם.. (הם ראו את מה שציירתי, אך ראו גם הרבה דברים נוספים ושונים.הם גם דיברו על השילוב של הצבעים, על העוצמה, על מה שהם מרגישים כשהם מתבוננים בציור הזה..) אבל...היתה לי הכי הכי חשובה התגובה של אמא שלי.. וכנראה בכדי "להקדים מכה למכה" אמרתי לה שקניתי את הציור ב 40 ש"ח אחרי התגובה שלה..שלא היתה לוקחת את הציור הזה אפילו בחינם כי היא לא אוהבת את הציור הזה , הסתכלתי על הציור וממש ממש לא אהבתי את הציור הזה.. וכשהביה את הציור, נורא בכיתי. לא יכולתי לדבר בכלל. רציתי להתפטר מהציור..גם אמרתי לה.. ואחרי שאמא צביה הסתכלה על הציור, שאלתי אותה מאוד בזהירות אם היא שונאת את הציור הזה.. היא אמרה לי שקודם כל היא אוהבת את הציור הזה בגלל שאני ציירתי לה אותו .וכשהתעקשתי לשמוע "אובייקטיבית" מה היא אומרת היא ענתה לי שהיא לא אובייקטיבית, שהיא גם לא יכולה וגם לא רוצה להיות אובייקטיבית... אחרי זה היא דיברה על הציור ואמרה מה היא רואה.. גם על הצבעים המיקום ,העוצמה ועוד כל מיני דברים.. אבל המשפט שהיא אמרה לי שהיא לא אובייקטיבית, ולא יכולה וגם לא רוצה להיות אובייקטיבית, ריכך מאוד את מה שאמא שלי עשתה.. אני זוכרת שבילדותי,אמא שלי היתה מאוד "אובייקטיבית".. לכן, תמיד המורים, השכנים וכל העולם צדק... מעניין..כשאמא צביה אמרה מה היא רואה בציור..הסתכלתי תוך כדי גם אני על הציור ושוב חזרתי לאהוב אותו (את הציור )... כן, סוריקטה מתוקה... חתיכת קטע עברתי עם הציור הזה... אני מרגישה שאני צריכה עכשיו חדר התאוששות ..לנוח.. ואני "שומעת" ברקע את אמא שלי אומרת ": באיזה שטויות את כל הזמן מתעסקת"... ואני "שומעת" את עצמי עונה לעצמי ": כל העולם שטויות..הכל שטויות.. אין טעם ואין משמעות לכלום בעולם... אוהבת אותך אחותי שלי. מאוד ! שלך-במבי.